פרק ג: אבנים שותקות

ג. אבנים שותקות

יש דברים שרציתי לומר ואינם נענים לי
המילים שבחרתי אינן הטובות מכולן
עמוקים מני ים הסודות שאינם מובנים לי
שאולי לא אבין, לא אבין לעולם.

לא בכל הדרכים שרציתי ללכת הלכתי
בדרכים שהלכתי טעיתי ודאי לא פעם אחת
ועצבות מהלה כל שמחה, כל שמחה ששמחתי,
כמו ביקשתי דבר, דבר שאבד.

חלומות שחלמתי והם מקיצים בי עדיין 
שבריהם בעיניי נשטפים מפניי בדמעה 
ולילות ייסורים לא ספורים שהטבעתי ביין 
כאובד בדרכי, בדרכי הרעה. 

אך בכל הדרכים מעולם לא אבדה לי דרכנו 
וגם אם לפעמים סערו מסביב הרוחות 
ואהבתי אותך, והיה לנו טוב, טוב עד גדותינו 
והיה לנו רע, ואהבתי אותך לא פחות.

(דברים שרציתי לומר – מילים: יענקל'ה רוטבליט, לחן: יהודה פוליקר)

קפיצה למים

ריצה מהירה לאחור, זינוק לפנים, ואני באוויר. כך נהגנו, כמה ילדים פוחזים, לאמן את עצמנו בקפיצה מבניינים גבוהים לערימת חול בניין שלמטה ולצאת ללא פגע. קומה ראשונה, שנייה ושלישית, עד הנחיתה הרכה. לומד "לסגור את המוח", ביטוי האומר לנטרל את המחשבה, את הפחד, להתמקד. שנים אחר כך זכורה קפיצה לעין עבדת, כשהבריכה מוקפת הסלעים נראית מלמעלה כשלולית קטנטנה. מחשב את התנופה הנדרשת לעבור את הסלע הבולט מתחתיי, אך לא להרחיק למצוק שממול. מתעלה על הפחד, ומרחף נטול זמן באוויר, עד בוא החבטה העזה עם מגע הגוף במים.

עכשיו אני עומד עמוס בתרמיל גדול ונושא שני ספרים בידי מול דלת עץ כבדה, מרגיש כמו לפני אותה קפיצה: מה אומַר, כיצד אציג את עצמי? איש זר נושא תרמיל גדול, עומד מול אדם בפתח ביתו. 

"כן?", נשמע קול עמום של גבר מאחורי הדלת, "אפשר להיכנס". אני פותח בעדינות את הדלת, מעיף מבט בבית החם הנגלה לפניי, אך לא רואה איש. מתקדם כמה מטרים במסדרון הצר, עד שרואה בסלון את בעל הבית, יושב על כורסה כבדה ומסמן לי להתקרב. אני מציג את עצמי ושואל אם הוא מעוניין לראות את שני הספרים שכתבתי. אכן כן, הוא מעוניין. בינתיים מופיעה אשתו ובידה כוס קפה וצלחת עוגיות והם מעלעלים בספרים: "מהיכן באת?" ו"מהיכן אתה במקור?" הם שואלים ומתפתחת שיחה נעימה. שני הספרים נקנים בשמחה.

עובר את טבילת האש הראשונה וממשיך לבתים הבאים. חלקם עסוקים, לחלקם לא מתאים הזמן, אך יש גם מתעניינים. המחסום נשבר. ההתחלה רכה, והאנשים כאן נחמדים ומסבירי פנים, בין שמתאים להם ובין שלא. פה ושם אני מצליח גם למכור כמה ספרים, אומר תודה גם כשלא קונים, ועל פי רוב זה המצב, אבל שם לב שהתודה שלי לא תמיד נקייה. משהו תקוע בגרון, בייחוד אם איני מצליח למכור דבר והתרמיל נשאר כבד כשהיה. צריך לעבוד על זה, אני חושב.

אלון שבות, כפר עציון, ראש צורים, אלעזר, נווה דניאל, מגדל עוז, אפרת, בת עין א', בת עין ב' ועוד מיישובי גוש עציון. מפגש עם מציאויות שונות של אנשים, של עולמות.

העיר אפרת על בתיה המדורגים נמצאת על מורדות רכס צר, מזרחית לכביש 60, בואכה צומת הגוש. מביט בלוח המודעות ליד המכולת, הרגל שעשיתי לעצמי כדי לקבל רושם על אופי היישוב. מודעה על חוג מחול ליד שיעורי תורה, ועוד מודעה על אבֵדה שנמצאה. עובר כל בית שיכול. כל כניסה לבית היא פגישה, היכרות, שיחה. זה לוקח זמן.

נוקש בדלת אחד הבתים. פותח לי אדם נעים, מביט בי לרגע ואחר כך מזמין אותי להיכנס. חדר עבודתו מלא ספרים. שתי כורסאות משני עברי שולחן קטן. האיש פסיכולוג, וכאן הוא מקבל אנשים. אהרון, זה שמו, מכין לנו קפה, ובעודי מתכבד הוא מעיין בספריי ושואל כמה שאלות, מתעניין מהיכן אני בא ואיך הגעתי למסע הזה. אני מספר בקצרה. "אל תדאג", הוא אומר, "אני עובד עם הרבה אנשים, ורואה את כל המצבים. אתה נלחם, ואתה תצא מזה".

כל פגישה היא פגישה ראשונה, ויש לי רק כמה שניות שבהן אני יכול להעביר את עצמי. לפני כל דלת אני מתחדש, מוכן לפגישה שראשיתה רגע קט ואחריתה מי ידע. איש חביב אחד מביט בי ואומר לי בחיוך: "אתה יודע למה אתה מוכר? כי פשוט אין לך שמץ של מושג במכירות".

כשהתרמיל הולך ונהיה קל, קל לי גם להסביר פנים. אבל קשה הרבה יותר לומר תודה אחרי עשרות דלתות שמאחוריהן לא היה איש, או שהיה אבל לא היה מעוניין. לוקח על עצמי את העבודה, לומר תודה בלב שלם גם כשאיני נענה בחיוב.

בחור צעיר פותח לי את הדלת. "זה בסדר להזמין אותך גם אם לא אקנה?" הוא שואל בחיוך. "אתה מעניין אותי, ואשמח לדבר אתך, לשאול אותך כמה שאלות". שמו אריאל. תוך כדי שיחה מתברר לי שהוא אחד מבניה של עוד משפחה ששילמה את המחיר היקר מכול על חיינו בנחלת אבות. הוא מספר בגילוי לב על האירוע הקשה ששינה את חיי המשפחה.

"בשנת תשנ"ד (1993) פתחו מחבלים באש לעבר רכב המשפחה. אבי נהרג, ושאר יושבי הרכב נפצעו קשה", הוא מספר בשקט.

אריאל ממשיך ומספר על החוויה שעבר בהיותו ילד, על הציפייה לבלתי הפיך, על ההמתנה למה שלא יוכל לחזור לעולם, על כאב בצד אמונה חזקה. "בתוך הכאוס הכללי אני מנסה למצוא ולבטא את עצמי, חי בין עולמות מנוגדים לכאורה. אני לומד קולנוע בתל אביב וחוזר לביתי שבהרי יהודה. אני צריך את שני העולמות – כדי לנשום וכדי שתהיה תכלית לנשימה", הוא מסכם בחיוך שובה לב, ואני מתחיל להיוודע למחיר הכבד שמשלמים המתיישבים ביהודה ושומרון, מתוודע לאמונה התמימה ולעוז הרוח.

בת עין

חברים חדשים בבת עין, יישוב שובה לב שנבנה בידי גרעין של חוזרים בתשובה על שלוחה מוריקה הגולשת מגוש עציון מערבה. מדי פעם בפעם עולה היישוב לכותרות, אם בגלל המחתרת היהודית שכמה מבני המקום פעלו בה, ואם בגלל מעשי הרצח האכזריים שנעשו בידי ערבים מהכפרים הסמוכים. בת עין היא אחד היישובים היחידים באזור שמתוך בחירה אינם מוקפים בגדר, למרות קרבתו לכפרים עוינים משכבר הימים. התפיסה העומדת מאחורי העניין אומרת שעם ישראל לא יהיה שוב בגטו, ואם כבר צריך גדר – הרי שיש לבנותה סביב כפרי הרוצחים, שיהיו הם אלו שיצטרכו לדאוג.

ביום ז' באדר תשס"ז נרצח ארז לבנון, מוזיקאי חסיד ברסלב, והניח אחריו אישה ושלושה ילדים. ארז, הי"ד, נדקר ממארב של ערבים מהכפר הסמוך בעת התבודדות ביער הנמצא לא הרחק מביתו. כעבור כשנתיים, ביום ח' בניסן תשס"ט, נרצח שלמה נתיב בן השלוש-עשרה, בן לחיים ולרויטל, ממקימי היישוב, במכת גרזן שהניף ערבי שחדר ליישוב מאחד הכפרים. 

בשני היישובים (בת עין א' וב') אין כניסה לערבים והבניה ביישוב על טהרת העבודה העברית. אני משוחח על כך עם חברי אברהם, והוא מסביר: "כיום המציאות אינה מאפשרת לדעת מהי רמת הסיכון. אין לנו כלים להתמודד עם אויב אכזר וערמומי, ויש עניין רוחני בעבודה עברית במקום".

בכניסה ליישוב שרידי מבנים, גתות ומקווה מימי בית שני, שנחצב בסלע על פי דיני התורה ואפשר ליהודים שחיו במקום לחיות בטהרה. אט־אט מתפתח ונבנה היישוב, תוך כדי התמודדות עם אתגרי ביטחון, חינוך ודרך תורה. היום במקום תלמודי תורה, ישיבה פורחת, מדרשה וחיי תורה עשירים ומגוונים, בדגש של עבודה פנימית. הבתים הנאים, מעשי ידי המתיישבים, משתלבים בצניעות בנוף הירוק.

אני מתקבל במאור פנים ומעגלי החברים שרכשתי הולכים וגדלים. מידי פעם טובל במעין עין-חובילה, הנמצא לא רחוק מהישוב, מעין שישמש אותי מידי בקר בהמשך חיי, כשאתגורר באוהל קטן ביער שמעליו. חורבות הבתים וגדרות האבן שמסביב מזכירים שבמקום שכן הישוב "משואות יצחק" שעמד בגבורה בהתקפות החוזרות ונשנות על יישובי גוש עציון במלחמת השחרור, עד שנפל. שפר גורלם של אנשיו שנשארו בחיים בחסות הלגיון הירדני (לעומת אנשי כפר עציון שנטבחו על ידי כפריי האזור לאחר כניעתם). לאחר שחזרו מהשבי הקימו אנשי משואות ישוב חדש בשם זה, משואות יצחק (החדשה), שיענקל'ה מבית צפאפה, בביתו אני מארח, הוא בכור בניו. שבתות קסומות עוברות עלי במקום: השילוב בין שעות הבדד מעל המעין ובין מפגש חברים מתאים לי, אני צריך את שניהם. בערב שבת מגיע לקבלת שבת ב"בית רבנו", ולאחר תפילת הנץ שבבוקר משתתף ב"קידוש רבנו" ופגישת חברים סביב סיפורי מעשיות של רבי נחמן. אחרי הקידוש, אני מוזמן לסעוד בבית חבר ואחרי כן חוזר לאוהל, מודה על הלב הפתוח והחברות סבם זכיתי.

הקמנו קהילה של חוזרים בתשובה", מספרת יעלה, המתגוררת במקום זה שנים רבות. "אינדיבידואלים כולם. הגיעו אנשים שחלקם לא הכירו את עולם התורה, המציאו כל מיני שיטות ואידאולוגיות. אנשים, שלא היה להם מושג איך לגדל משפחה תחת כנפי התורה, הקימו משפחות של שמונה ילדים – בלי הדרכה, בלי סיוע, בלי סמכות וידע- זה לא קל! היו לא מעט בעיות, חבר'ה שגדלו ללא כל מסגרת. אם ההורים לא שומעים לשום סמכות, לְמה תצפה מהילדים?

"אז לאן זה הולך?" אני שואל.

"כיום התבגרו, הישוב התבסס קצת וזה משפיע גם על ישוב הדעת. תראה- כל הצעירים חוזרים, היכן תראה דבר כזה? אוהבים את המקום, מתחתנים וחוזרים, כבר חושבים לבנות הרחבה, שכונה חדשה.  יש כאן היום משפחות צעירות, חבר'ה רגועים יותר, בוגרים יותר ממה שאנחנו היינו. היישוב מתבסס, מוקמים מוסדות תורה, בתים נאים. נראה לי שזה מה שבסוף יקבע את התמונה – הזמן".

ואני אוהב את החברים שלי כאן, אלו ההולכים בדרך לא סלולה, ששומרים על רוח חפשיה ונאמנות לתורה ולארץ ישראל, אנשים שבנו חיים בחזית, תוך ניסיונות לא פשוטים, ומעמידים היום יישוב תורני פורח ומזמין בארץ ישראל.

ואולי במקום אחר

"אתה רואה את הגבעה הקטנה, זו שמעל העמק?" שואל אותי חברי. אני מביט בבתי העץ הבנויים במורד, רואה מתחתיי את העמק ומצדו השני, הדרום־מערבי, מתגלה אליי הגבעה הקטנה. "כן, אני רואה", אני משיב ומחזיר מבטי אל הנוף הציורי, המשכיח לרגע את העובדה שאנחנו נמצאים פחות מקילומטר אחד מהכפר צוריף.

"לפני כמה חודשים", מספר האיש, "הלכה כאן קבוצת מטיילים, ילדים טובים כאלה, מאחד היישובים במרכז הארץ, עם רישיון ומאבטחים. פתאום – וזה קורה מהר – הם מצאו את עצמם מותקפים. עשרות ערבים התקדמו אליהם והחלו לזרוק אבנים. כשעשרות אבנים בגודל אגרוף נזרקות עליך זה לא נעים, בלשון המעטה.

"המטיילים טיפסו על הגבעה וקראו בקשר ובטלפונים לעזרה. אף אחד לא בא, למעט ג'יפ צה"ל שתצפת על הנעשה מרחוק, כאילו הוא איזה כוח או"ם. בינתיים הפכו עשרות הערבים ליותר ממאה והגיעו ממש אל מתחת לגבעה הקטנה. הנערים היו מפוחדים ולא ידעו מה לעשות. תבין, כל האזור במרחק של אולי רבע שעה נסיעה מצומת הגוש. המאבטחים ירו באוויר, אבל הערבים המשיכו להתקדם עד מרחק של כעשרים מטר מהמטיילים. פתאום הבחינו מאבטחי הטיול שבידי הפורעים כלי נשק, רובים אוטומטיים. הם ירו מיד, ושני ערבים נפלו. האחרים לקחו אותם אתם ונסו. המשיכו לקלל מרחוק. העסק הסתיים רגע לפני שקרה אסון גדול".

"אנשי חיל המאבטחים האלה. הגיבו טוב", אני אומר.

"חכה, עכשיו רק מתחיל הסיפור. החבר'ה התמימים האלה ישבו וחיכו שתבוא כבר המשטרה. הם היו בטוחים שהאירוע הסתיים. התחלנו לצעוק להם שיברחו מהר, והם לא הבינו למה לברוח. הרי הם אלה שהותקפו. רצנו אליהם והסברנו שיברחו כל עוד נפשם בם לפני שהמשטרה תגיע, תעצור אותם ותחרים את הנשק למי מהם שירה.

סוף־סוף הם קלטו ורצו כמו משוגעים. החבאנו אותם בין השיחים, במערות, ביער. עד הלילה. המשטרה אכן באה והתחילה לחפש, לסרוק את השטח. לא, אל תתבלבל: המשטרה לא חיפשה את הערבים שהתקיפו, אלה בכלל לא עניינו אותם… בכל אופן, המטיילים נעלמו כלא היו, והשוטרים הסתלקו בכעס על שלא מצאו איש. 'עוד נחזור', הבטיחו".

אני ממשיך ללכת בצדי כביש קטן ומשובש המוביל לגבעונת שעליה בת עין ב', מעין יישוב־בת של בת עין, אך בעל ייחוד משלו. היישוב הקטן מגוון, גדל לאט, בצורה עצמאית ככל האפשר. במערב נראים תִלי שפלת יהודה, הביצורים הקדמיים נגד ממלכת פלשת ששימשו בתקופת דוד המלך ומלכות יהודה. מתחתינו עמק האלה, ציר המתקפה של הפלישתים אל תוך הארץ, ואם מרימים את הראש רואים משני צדי העמק את הכפרים הערביים אל־ג'בעה וצוריף, נטועים בהר בדממה משקרת.

בבת עין ב' גר המוזיקאי יהודה לויכטר. מדי פעם בפעם אנחנו נפגשים בטרמפ זה או אחר. בפגישתנו האחרונה נראה יהודה שמח במיוחד. "כבר כמה חודשים אני עובר ביישובים עם הדיסקים שלי", הוא אומר לי באחת הפעמים שאנחנו נפגשים. "החלטתי להתחיל אחרי שסיפרת לי. בינתיים הולך טוב, מדי פעם בפעם יש חוויות משונות, כמו איזה משוגע שפחד ודרך נשק כשדפקתי בדלת, אבל הרוב נחמדים". אני צוחק ושואל עד לאן הגיע. "בינתיים אני בסביבה, הבטחתי לאשתי שאני חוזר כל ערב".

בקדימון לדיסק החדש שהוציא מספר יהודה. "אני בן 34, נשוי לליאורה ואבא לארבעה ילדים מתוקים. תרנגולות מסתובבות בחצר, ויש גם דיר עזים חולבות. גדלתי בבית מדליק עם הורים אוהבי מוזיקה. אבי אמיל ז"ל, שנולד בארצות הברית וגדל בסיקסטיז, דאג תמיד שסלון הבית יהיה מלא בכלי נגינה, באנשים ובג'אמים מטורפים של רוקנ'רול, בלוז והרבה ביטלס. אמי היקרה עדנה לויכטר מקנה לי עד היום את האהבה הגדולה למוזיקה, ובעצמה מופיעה ושרה את שירי ארץ ישראל הישנה והטובה. החיבורים השונים במוזיקה הגיעו במשך החיים, ואין כמו לגור בישראל בהקשר הזה. דרך אבי, שהיה מוזיקאי, זכיתי להכיר את רבי שלמה קרליבך זצ"ל, שהשפיע עליי מאוד ופתח לי נתיב במוזיקה כדרך לעבודת השם. ישראל היא מקום של חיבורים בלתי אפשריים, וכל הזמן נסללות דרכים חדשות".

במעלה היישוב שני בתים הרוסים, נחת זרועה של המדינה הבוחרת מדי פעם בפעם בית להריסה. זהו סוג של משחק מכור מראש, כי מיד אחר כך נרתמים חברים ובונים את הבית מחדש. אני שואל את יעקב, שביתו נהרס לא מכבר, למה נבחרו דווקא בתים אלו להיהרס. "קל להם מאוד להרוס בתי יהודים", הוא עונה. "אין שום הסבר הגיוני לבחירה בבית זה או אחר. על כולם הוציאו צווי הריסה. למדינה נוח שהיישוב יהיה במצב לא מוגדר, כי זה מאפשר לה לספק מדי פעם בפעם את רצונו של מישהו, ומצד שני לשמור על השטח בידי יהודים, כי הרי הבתים בתוך משבצת היישוב".

"אז מה יהיה?" אני שואל, "איך אתם יכולים להמשיך כך, כשכל פעם הורסים לכם עוד בית?"

"עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה!" הוא משיב בחיוך מאיר.

מקשיב לנשמה, מה היא רוצה פה, מה היא רוצה. היא אומרת שאין לי ברירה אוסף את עצמי ויוצא למסע ואולי במקום אחר, הלב שלי יתחיל לספר שגם בחושך הכי חזק ובאפלה, יש בתוכי תפילה והיא עולה!

(מתוך "מקשיב לנשמה", שירו של יהודה לויכטר)

נקודת אור במשואות הישנה

ביום א' באב, בשנת הארבעים לצאת בני ישראל ממצרים ולפני הכניסה לארץ ישראל, נפטר אהרון הכהן: "שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל אַהֲרֹן לִפָּטֵר מִן הָעוֹלָם, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא למֹשֶה: לֵךְ וֶאֱמָר לוֹ לְאַהֲרֹן עַל הַמִּיתָה". כך מספר מדרש שמעוני בפרשת חוקת. משה ממלא את ההוראה בעדינות נוגעת ללב, מקיץ עם שחר את אהרון אחיו ("מָה רָאִיתָ לְהַשְׁכִּים וְלָבוֹא כָּאן הַיּוֹם?" שואל אהרון), ומספר לו שדבר מה בפרקי התורה טורד את מנוחתו. הם עוברים יחדיו על פרשות התורה שבספר בראשית, ואהרון מתפעל: "יָפֶה עָשָׂה וְיָפֶה בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא!" עד שהם מגיעים לבריאת האדם ולתהייה על המוות. "אנִי שֶׁשָּׁלַטְתִּי בְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְאַתָּה שֶׁעָצַרְתָּ אֶת המוות – לֹא סוֹפֵנוּ לְכָךְ? עוֹד כַּמָּה שָׁנִים יֵשׁ לָנוּ לִחְיוֹת?" תוהה לכאורה משה, ואהרון אחיו משיב לו: "קְטַנּוֹת (מעטות) הֵן". כך הם ממשיכים להעמיק, עד שמשה רואה שאהרון מבין שבו עצמו מדובר, ושואל אותו: "מְקֻבָּל עָלֶיךָ לָמוּת? אָמַר לוֹ: "הֵן". אָמַר לוֹ (משה): "נַעֲלֶה לְהֹר הָהָר".

כעבור שנים, באביב של שנת תש"ם, מגיעה לפסגת הר אהרון (ג'בל הרון) קבוצת מדריכים של החברה להגנת הטבע. בקרב המדריכים נמצאים רפאל, בחור חובש כיפה ומדריך בבית ספר שדה כפר עציון, וקרן אור, מדריכה המתגוררת בקיבוץ רמת השופט של השומר הצעיר. חיבור העולמות הצפוי להם אטי ולעתים מכאיב. מה יכול להיות טראומתי יותר להורים אנשי השומר הצעיר מבת החוזרת בתשובה ומתחברת למתנחל (מן הסתם "קיצוני") מאחד היישובים ב"שטחים"? אך התדמיות נמסות אט־אט אל מול האהבה וההתמדה של הזוג הצעיר, הכרוכים לא אחת בניסיונות לא פשוטים אל מול הורים מבוהלים הרואים את בתם משנה את חייה אל מול עיניהם.

"הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", אומר הלל הזקן במשנה שבפרקי אבות. נראה שמאז נפגשו בעבר הירדן על ההר הנושא את שמו, מיישמים קרן אור ורפאל את דבריו הלכה למעשה. לאחר זמן מתחילים הוריה של קרן אור לבוא לבקר את הזוג הצעיר בביתם הקטן, ונפגשים לראשונה פנים אל פנים עם מתנחלים, פגישות המשנות בעיניהם את תדמיתם של אלה לחלוטין, וחושפות בפניהם אנשים עדינים, דורשי טוב ומאירי פנים. התהליך הארוך, שהתחיל ממקום חשדני ובוטה, נמשך, ואתו גם ההתקרבות המשפחתית, האמון והסרת המחיצות.

הבית הקטן, המתרחב בהתאמה למשפחה ההולכת וגדלה, נמצא בשולי משואות הישנה, יישוב שהוקם בשנת תש"ו (1945) בידי גרעין ציוני דתי, שחלקו שהה קודם לכן בקבוץ טירת צבי שבעמק בית שאן, ונענה לקריאה לחזק את אזור ההר מדרום לירושלים. במלחמת העצמאות נפלו יישובי גוש עציון, לאחר לחימה עיקשת בקרבות מרים, מתוך מחסור בנשק ובהספקה. שיירת הל"ה ברשות דני מס נטבחה בדרכה, ושיירת נבי דניאל הושמדה בט"ז באדר  תש"ח לאחר שהביאה הספקה ליישובי הגוש. כפר עציון נכבש, ו־127 ממגניו נפלו. אלה מלוחמיו שנכנעו בתום הקרב הוצאו להורג באכזריות, ורק ארבעה מהם ניצלו ונותרו בחיים.

ב־13 במאי 1948 מבשרת בקשר רחל – סבתו של יטיב מתקוע ד' – שנשארה במשואות כקשרית ביישוב המותקף: "מלכה נפלה". לאחר קרב קשה מול כנופיות חמושות, שהתקדמו בסיוע כוחות משוריינים וארטילריה, נכנעו אנשי משואות יצחק, והיישוב נחרב עד היסוד. בנה בן שמונת החודשים של רחל נלקח לפני כן לירושלים עם עוד נשים וילדים, ומאז ועד יום חזרתה מהשבי לא ראתה אותו. בפקודת המלך עבדאללה נשמרו הלוחמים והלוחמות שהיו בשבי הלגיון הירדני, ולאחר תשעה חודשים הם שבו לביתם.

כפר עציון, משואות יצחק, עין צורים ורבדים מסרו את נפשם על אחיזתם בשטח שבין חברון לירושלים, ומנעו בגופם את התקדמות האויב לעבר ירושלים. מאתיים וארבעים מבני הגוש – איש ואישה, לוחמים ולוחמות – נהרגו. "מגני גוש עציון הצילו את ירושלים. רבים מדי בשבילנו נפלו שם. אבל אם קיימת ירושלים עברית, אזי התודה הראשונה של ההיסטוריה הישראלית ושל העם כולו נתונה על כך בראש ובראשונה ללוחמי גוש עציון", אמר דוד בן־גוריון.

"הגיעה אלינו קבוצה של עורכי דין מתל אביב", מספר רפאל. "הם היו חשדניים, אפילו עוינים. שאלתם הראשונה הייתה אם הנקודה הזאת חוקית. אחרי שהנחתי את דעתם, שאלתי אותם כמה שאלות על אודות ההיסטוריה הקרובה של מדינת ישראל. הם לא ידעו כלום על האזור או על הקרבות במלחמת העצמאות. ממש כלום. שאלתי אותם אם הם יודעים מדוע נקבע יום הזיכרון ביום ד' באייר, ואף לא אחד מהם ידע שהתאריך נקבע לזכר הלוחמים והלוחמות האמיצים שנפלו בכפר עציון ובגוש עציון, ושעקב כך נקבע יום העצמאות ליום המחרת, ה' באייר. בסיור קצר הראיתי להם את שרידי משואות הישנה, ואחרי כן את עין חובלה, המעיין העתיק שליד בת עין, המעיין ששנים רבות לפני כן השקה את השדות של החקלאים היהודים שגרו בנחלותיהם בממלכת יהודה. הספק שהיה על פני חלק מהם נמוג כשראו את המדרגות היורדות למקווה בחווה העתיקה שבכניסה לבת עין".

אט־אט הופך המקום לבית לחיילי צה"ל, למטיילים ולאורחים לרגע. בפינת מרפסת העץ הנעימה נבנתה פינת קפה מסודרת ונאה. "בימים הארוכים של החיפושים אחר שלושת הנערים החטופים – גיל־עד שעאר, נפתלי פרנקל ואייל יפרח הי"ד – היו כאן הרבה מאוד כוחות שהסתובבו ללא הספקה, ואפילו ללא מים, של כוחות צה"ל ומתנדבים. ניסינו לסייע כמיטב יכולתנו. הבאנו מים, אספנו קפה וכיבוד, אירחנו חיילים ומתנדבים, ונוצרה כאן פינת כיבוד וקפה לחיילי צה"ל, פינה שניתן לנוח בה קצת, ליהנות מהמקום ולאסוף כוחות.

כרמי צור

ביום גשום וסוער אני מגיע אל כרמי צור, יישוב יהודי בודד בין גוש עציון לחברון. בקצה היישוב בית אבן יפה, מוקף בוסתן, טראסות נושאות גפנים מוריקות ועצים עמוסי פרי. את הדלת פותחת לי אישה נעימת סבר, מזמינה אותי להיכנס, וכשהיא רואה אותי רטוב עד לשד עצמותיי, היא מביאה כוס תה חם. על הקיר תמונות של זוג צעיר. לשאלתי, היא מספרת על בתה וחתנה, יעל ואייל. הם נרצחו בידי מחבלים שריססו באש את קירות הקרוואן שהיה ביתם. חייל המילואים שלום מרדכי הוזעק למקום, ונהרג אף הוא. אני שואל אותה על חייה במקום אחרי האובדן הנורא, והיא עונה בדיבור עוטף, דיבור שיש בו אמונה שלמה, נחמה והשלמה.

"אמא בבית"? אני שואל את הילדה שפתחה לי את הדלת באחד מבתי האבן ביישוב. אכן, האם בבית. היא מגיעה ומזמינה אותי להיכנס. רוח קרה נושבת בחוץ. היא מביאה משהו חם לשתות, ובינתיים בוחנת את הספרים שהבאתי. כשהיא מסיימת לקרוא את הספר "ג'וני כריש פטיש" היא אומרת בהפתעה: "לבת שלי קוראים נוות". באמת שלא ציפיתי למצוא דווקא כאן, בהר חברון, ילדה עם שם דומה לזה שנתתי ליצור הכלאיים שנולד (בדמיוני) מכריש פטיש מוזר וכרישת מסור חיננית.

אני מחפש את ביתו של שמואל גיליס, חבר לנשק ואיש יקר שנרצח בדרכו חזרה מיום עבודה בבית החולים הדסה עין כרם שבירושלים. זכיתי להכיר את שמואל עת צורף אליי כרופא באחת המשימות שהתאמנו אליה זמן רב, ושהייתה כרוכה במאמץ פיזי קיצוני. אני מוצא את הבית, אך אין בו נפש חיה. "אולי מוטב כך", אני מהרהר.

בדרום היישוב הוקמה שכונה חדשה, שכונת צור שלם, על שמו של שמואל גיליס הי"ד. אני פונה בדרך הצרה היורדת אל השכונה, עובר עם ספריי בין הקרוואנים המוצבים בשכונה, ומתקבל במאור פנים. פה ושם כבר משכיבים את הילדים הקטנים לישון. כבר מאוחר מכדי להמשיך ולעבור בין הבתים, ואני עולה חזרה לכרמי צור. לפני שאני עוזב את היישוב, אני בודק אם משפחת גיליס חזרה לביתה.

אני מתקרב לבית, אך הוא עדיין חשוך. נראה שאיש אינו נמצא בו. ממש שנייה לפני שאני מתכוון להמשיך, אני רואה את המשפחה מגיעה. ניגש בעדינות, אבל זה ממש לא מתאים עכשיו, מאוחר מדי. לו יכלו לשער מי האיש העומד מולם ותרמיל כבד על גבו, אני חושב. אילו ידעו שהאיש הזה היה עם אהובם במחוזות רחוקים. לא משנה, ממילא כבר חלפו שנים. רותי נשואה עכשיו, ואולי בכלל לא מתאים להפריע. אולי עוד ניפגש פעם, מי יודע.

כמה שנים אחרי כן, בכנס צנוע ומרגש שנערך בבית ספר שדה כפר עציון לרגל מלאות שלושים שנה למבצע משה, המבצע להבאת יהודים מאתיופיה בחשאיות ובמסירות נפש לארץ ישראל, אני פוגש חבר ותיק. "נֹעם, בוא תכיר את רותי, אשתו של גיליס", הוא אומר לי, ואני פוגש את רותי, את ילדיה, את חתנה ואת משה, בעלה החדש. ההתרגשות מציפה אותי. לרגע אני חוזר לימים ההם, ועולים בי קולות, תמונות ותחושות. דמותו של גיליס עולה לפניי, מחייך את חיוכו הטוב ומניח את תרמיל הרופא לפניו. עבר והווה הופכים לאחד.

חלום על ציפור שחורה

"תתחיל ללמוד", אומר ע' ונותן לי פנקס לבן קטן ובו עשרות שמות קוד באנגלית. "אנחנו יוצאים מחר, לקראת שקיעה, מצמצמים טווח לשדה ומשם ממריאים."

"עדיין לא הספקתי להכיר את האנשים", אני חושב בקול.

"תכיר היום", הוא עונה. זמן קצר לאחר שמגיעים לבסיס אני נכנס ללשכה, מוריד את התמונות מהקיר ולומד את השמות.

"הנציג של הלבנים יפגוש אותך בעוד שעתיים. אין לך הרבה זמן, הכול יצטרך להתנהל במהירות. אנחנו חשופים ופגיעים על הקרקע, כך שיש חשיבות עליונה לבצע את המשימה במהירות ולהסתלק משם מהר ככל הניתן".

ד"ר שמואל גיליס עובר על הציוד הפרוס. אינפוזיות, ציוד לניתוח שדה, חבישות, מעבר אוויר, קיבוע צוואר ומה לא. שמואל עובד בשקט ומשרה ביטחון, כראוי למי שאתה יודע שאם יקרה לך משהו, תהיה בידיים טובות. הכי טובות. אני שואל אותו על ערכות החירום, והוא כהרגלו עונה בסבלנות ובחיוך שובה לב.

אופס. תקלה? נכנס האלוף איציק מרדכי, ואתו כמה דרגות בכירות. זה לא מתוכנן. אמנם אני מפקד צעיר, אבל אחריות כבדה רובצת על כתפיי. אני ניגש לאלוף, מישיר אליו מבט בתמימות חצופה ואומר:: "המפקד, אם משהו קורה על הקרקע, אני המפקד".

"אין בעיה", עונה האלוף עונה מיד. "אם קורה משהו אתה המפקד!"

סגירות אחרונות על המסלול, בדיקת קשר, ואנחנו ממריאים.

אלפא, ביתא, גמא. מתחלף הקוד. כמה שעות טיסה, ואנחנו מתקרבים. צלצול ראשון נשמע. חמש עשרה דקות לנחיתה. כל אחד מאתנו בודק היטב את עצמו. צלצול שני, אני נכנס לתא הטייס, מקבל עדכון אחרון, ומביט אל קו הזוהר ההולך ומתחדד באופק. צלצול אחרון. דקה לנחיתה. הלוחמים מתייצבים איש־איש במקומו, ואני עובר אחורה, לכבשׁ. המטוס מנמיך, ונראה שבעוד רגע ישפשף גחון המתכת האפור את האדמה החולפת מתחתינו במהירות. חבטה קלה מזעזעת את המטוס. הרעם מתגבר, מסמן את החלפת כיוון סיבובי המדחף. עצירה וסיבוב מהיר.

הכבש נפתח, חושף מדבר אין־סופי ושמים שחורים מעל. סריקה ופרישת כוחות. צינורות זוהרים נפרשׂים, הלוחמים במשימותיהם, ואני מחפש בעינית את הלבנים בשטח. טויוטה ואן ארוכה מתקרבת במהירות וללא אורות. האיש יוצא ממנה, ואנחנו לוחצים ידיים. "יש לי כאן חמש גוויות", הוא אומר בשקט. אין זמן לקרוא לאף אחד, כולם עסוקים. אורות רכב עוין נראים לא הרחק מאתנו, מתקרב במהירות. הזמן מתקצר, חייבים לסיים ולהסתלק מהשטח. אנחנו אוחזים בגופות, מופתעים ממשקלן הלא מורגש, ומכניסים אותן במהירות למטוס.

האנשים מתכופפים מול הרוח העזה ונכנסים פנימה, בשקט מוחלט. סריקה אחרונה, אני סופר את הלוחמים ועולה לכבשׁ המתחיל להיסגר. יבבה, האצה ומבטים אילמים. גיליס עובר בין האנשים, מוודא שהכול בסדר. בינתיים מביאים אליו אלונקה ועליה פצוע מהדרך הקשה. הוא מתחיל פרוצדורה מהירה, נדמה לי שככה קוראים לזה. זוגות עיניים אילמות מדברות אלינו מתוך החשיכה, ואני חושב. מה יהיה אִתם עכשיו, אני חושב לעצמי. מה יקרה אִתם ביום שאחרי?

המסע לארץ ישראל

הירח משגיח מעל, 
על גבי שק האוכל הדל 
המדבר מתחתיי, אין־סופו לפנים, 
ואמי מבטיחה לאחיי הקטנים: 
עוד מעט, עוד קצת, להרים רגליים 
מאמץ אחרון, לפני ירושלים. 

אור ירח החזק מעמד, 
שק האוכל שלנו אבד 
המדבר לא נגמר, יללות של תנים, 
ואמי מרגיעה את אחיי הקטנים. 
עוד מעט, עוד קצת, בקרוב ניגאל 
לא נפסיק ללכת, לארץ ישראל.

ובלילה תקפו שודדים,
בסכין גם בחרב חדה
במדבר דם אמי, הירח עדי,
ואני מבטיחה לאחיי הקטנים.
עוד מעט, עוד קצת, יתגשם החלום 
עוד מעט נגיע, לארץ ישראל.

בירח דמותה של אמי,
מביטה בי, אמא אל תיעלמי.
לו הייתה לצדי, היא הייתה יכולה,
לשכנע אותם שאני יהודי.

עוד מעט, עוד קצת, יתגשם החלום 
­עוד מעט נגיע, לארץ ישראל. 

עוד מעט, עוד קצת, להרים עיניים 
מאמץ אחרון, לפני ירושלים.

(שלמה גרוניך ומקהלת שבא. מילים: חיים אידיסיס)

שלושים שנה אחרי כן

הסטודיו של יואב פנוי, ואני בדרכי לעוד ליל עבודה בבית המלאכה. נתיבי איילון חסומים בשל המון זועם, רובו מיוצאי אתיופיה, המפגין בעקבות הכאת חייל ממוצא אתיופי בידי שוטר. ברדיו אני שומע שכיכר רבין סוערת. אבנים נזרקות, רימוני הלם מושלכים לעבר המפגינים, שוטרים מוכים והמפגינים הופכים ניידת משטרה על צדה.

אחד המפגינים מביע את זעמו בקול. "על ההורים שלנו דרכו, אבל אנחנו כבר לא ניתן לעשות לנו את זה. השוטרים מרביצים לנו בלי סיבה, ולא תמיד אפשר להוכיח את זה. מזל שהמקרה של החייל המוכה צולם".

החייל המוכה, דמאס פקדה, מגנה את האלימות נגד השוטרים, וכמובן את האלימות נגד אזרחים. "אני רוצה שהכול יתנהל בצורה טובה, ושתהיה הפגנה חוקית וטובה, בלי אלימות – לא נגד שוטרים ולא נגד אזרחים". בעמוד הפייסבוק שלו הוא כותב: "הותקפתי בגלל צבע העור שלי. אחים שלי, דודים שלי וחברים שלי מותקפים שוב ושוב בגלל צבע עורם. הצבא אסר עליי להגיע להפגנה. הייתי רוצה לזעוק לשמים, לצעוק בקול חזק ולהשמיע את מה שהיה באותו רגע, אבל אני שומר חוק, ולא אגיע".

ההפגנה נעשית אלימה יותר ויותר. השוטרים מצֻווים לשמור על איפוק, ועשרות מהם נפצעים. גז מדמיע מושלך אל המפגינים, זרנוקי מים מופעלים, ורכוש רב נהרס. אני עוקף את המהומה, מגיע לסטודיו ומסתכל על הנעשה בכיכר רבין, מוקד האירוע. בקרב המפגינים ממוצא אתיופי נראים גם אחרים, משתתפים לא משתתפים, ואני חושב אם כמו אז, בהפגנת המסתננים, גם כאן מאורגנת הספונטניות על ידי ארגונים שונים. אז, בהפגנת המסתננים, ראיתי נציגי עמותות למיניהן מתדרכים את המסתננים ומנהלים את ההפגנה, שהוקפדה ואורגנה להיות שקטה. עכשיו זה אחרת, יש כאן מי שרוצה לראות דם.

גנטו מנגיסטו, ממארגני ההפגנה, מתראיין לערוץ 2: "ההפגנה הייתה שקטה, והמשטרה שמרה על איפוק. אנחנו שמרנו על איפוק. איילון היה חסום ושום דבר לא היה שמה. הצטרפו אלינו כל מיני ארגונים שבאו והרסו לנו. אני לא אגיד את שמם". בתמימות הוא מוסיף: "אני מצפה מהם להגיש את ייסורי המצפון על מה שהם עושים, כי הם הרסו לקהילה שלמה. כל מה שקורה פה מסביב לא היה אמור לקרות!"

לא, זה לא היה אמור לקרות, אני חושב ונזכר בלילות ההם, בהרגשת השליחות. בימים ובלילות הארוכים שבהם הלכו וחצו את המדבר, חשופים לשודדים, לצמא, לרעב ולמחלות. נזכר בהתרגשות שאחזה בהם עם הנחיתה בארץ, במחשבה שעלתה בראשי כבר אז, כשנסגר הכבש. מה יהיה אִתם עכשיו? אנחנו אכן טובים במבצעים מיוחדים, אבל החיים הם לא מבצע מיוחד. היה אפשר לעשות את זה אחרת לגמרי, להקים יישובים חקלאיים, להשקיע בחינוך, ביצירתיות ובעיקר באהבה.

השקט נמתח על הרחוב בשעות הקטנות, עד שמפציע אור השחר ומסמן את ברכותיו. תמיד הוא מפתיע, השחר, צובע במברשת עדינה את הלילה ליום. אני מברך את ברכות השחר, מתפלל תפילת שחרית ויוצא לדרך, הפעם למזרח גוש עציון.

תקוע

"אם מישהו יסתובב בתקוע עם זנב, אף אחד לא יגיד לו מילה. זה היופי של המקום", אומרת לי האישה שנתנה לי טרמפ ליישוב. היא מספרת שזכתה להיות מראשוני תקוע, ושהיא אוהבת את הקבלה המוחלטת הקיימת כאן. "הייתה אצלנו בחורה שהייתה מגיעה בכל ערב שבת לבית הכנסת בגופייה דקה עם מחשוף עמוק, ואף אחד לא העיר לה דבר. כך במשך שנים. כיום היא עם כיסוי ראש, נשואה ועם משפחה לתפארת". אני מביט בה וחושב שאולי היא־היא הבחורה שעליה היא מספרת.

הקהילה בתקוע מחבקת, מאפשרת חופש מוחלט להיות מי שאתה, ולהשתנות מתי וּלְמה שאתה רוצה. בצד החופש, הקהילה היא אכפתית, ערנית וקשובה. כל מי שנקלע לצרה, או להבדיל חוגג שמחה, אינו נשאר לבד. אנשים משתתפים, מתגייסים, מסייעים, אוהבים. אחד מדגלי היישוב הוא השיתוף והאחווה בין חילונים לדתיים, בין עולים חדשים לוותיקים.

ארבעה יישובים מרכיבים את תקוע. לכל אחד מהם אופי משלו, אבל בתושבי כולם יש משהו נעים המשתלב בנוף הרך שמסביב. סלילת הכביש המהיר לירושלים הופכת אותו מיישוב ספר מרוחק למרכזי יחסית, קרוב לירושלים. קפיצת הדרך גורמת למעבר עולמות בתוך רבע שעה של נסיעה, מספר המדבר הקסום לעיר ירושלים ולעולם שמעבר לה.

היישוב השלו ושוחר השלום שילם בדם בניו על היאחזותו באדמת אבותיו. ביום שישי, י"א בתמוז תשמ"ב, נרצח באתר הרודיון דוד רוזנפלד בידי שני מחבלים שארבו לו. דוד, בן 25 במותו, הניח אישה ושני בנים. בזאת לא תמו הרציחות. ביום חמישי, כ' בתמוז תשנ"ג, נרצח מרדכי מטווי־ליפקין, שנהג לביתו ברכבו הפרטי. ליד הכפר הערבי תקוע ירו בו מחבלים למוות. מרדכי הניח אישה וארבעה ילדים יתומים מאב.

ביום שלישי, ט"ו באייר תשס"א, החליטו קובי מנדל וחברו יוסף אישרן בני הארבע עשרה לטייל בנחל תקוע, ממש מתחת ליישוב. משלא שבו הביתה, הזעיקה המשפחה עזרהכוחות ביטחון וחברים ירדו לחפש את שני הילדים במערות שבוואדי התלול ובסביבות היישוב, עד שהם נמצאו ללא רוח חיים במערת חריטון, נרצחו ממש מתחת לביתם.

תחת הכותרת "תודה שלא תפסתם את רוצחי אחי", אומר דניאל מנדל, אחיו הצעיר של קובי הי"ד לאתר Nrg: "אני לא רוצה לדעת שהרוצחים של אחי, ואלה שניסו להרוס את חיי ואת חיי משפחתי, נמצאים בידיה של מדינת ישראל, הבוחרת להשאיר אותם בחיים. אני לא רוצה לפגוש אותם בבית המשפט, לא רוצה לדעת שהם זוכים לביקורים של משפחתם, שהם זוכים ללמוד באוניברסיטה ולראות טלוויזיה. אני לא רוצה לחיות בפחד מתמיד שמדינת ישראל תבגוד באחי, בי ובמשפחתי ותשחרר את אלה ששמעו את הצרחות של אחי, ובמקום לעזור לו זרקו עליו עוד אבן שתשתיק אותו, את חייו ואת חיי".

שרי מנדל, אמו של קובי, מסתכלת לכאב בעיניים, אוחזת בו ולוקחת אותו עמה לנתיב האמיץ שבו היא בחרה לצעוד. בספרה "חסדי הלב השבור" היא כותבת: "אני רוצה לחוש את הכאב, כי אם אכנס לתוכו, אחווה אותו באמת, אשחה בו, יש סיכוי שאצליח לטפס אל החוף האחר של האובדן, עדיין כואבת ונאבקת, אך נושאת חזון שונה. אם לא אעשה זאת, אחיה לנצח בארץ הסבל. מי ששרוי בכאב הזה מבין שהמוות הוא חלק מהחיים, והוא תמיד קיים. המוות הפך למה שישחרר אותי ויאפשר לי לראות שוב את קובי. המוות כבר אינו מפחיד אותי".

ממזרח ליישוב נראית גבעה רחוקה ועליה קרוואנים ומספר בתים. תקוע ד'. אני שואל על המקום, ונענה שיש שם מעט משפחות, בערך עשרים. המקום הוקם לפני כמה שנים כתשובה על מעשי הרצח וכצעד בביסוס ההתיישבות הקיימת באזור. אריאל שרון, ראש הממשלה דאז, נתן את האות ואת האישור לעלות לקרקע, וכמו התנחלויות רבות שעלו בחצי קריצה, עד היום מטפלים אנשי הגבעה בתכנית המתאר ליישוב. בינתיים נפרץ שביל והונחו ארבעה קרוואנים ראשונים, ואחד מהם ישמש מאוחר יותר בסיס לבית הכנסת. אט־אט הוצבו עוד קרוואנים, פה ושם החלה בנייה עדינה באבן, ניטעו כרמים ושדות ירק, בית הכנסת צוּפּה באבן, וכעת הוא מבנה יפהפה ומזמין. הגבעה נמלאה בילדים, והוקם גן ילדים שממנו ניתן לראות פיסה זעירה של ים המלח. צִדה הצפוני של הגבעה נושק למצוקי נחל תקוע, וחלקו הצפוני של מדבר יהודה פרוש מאופק עד אופק.

משפת המצוק של תקוע ב' נראית הגבעה רחוקה. קשת מרהיבה עוברת עכשיו מעל מצוק נחל תקוע, מאירה בשלל צבעים ומבטיחה לקיים. להקת ציפורים נודדות חולפת מעל היישוב, צורתה כראש חץ ופניה צפונה, אל ארצות רחוקות. אני מביט בציפורים השומרות על מבנה מדויק, מרחפות, נוגעות לא נוגעות, מרמזות ומתרחקות.

מישהו מאחד הבתים הסמוכים קולט אותי מתלבט. "לא נראה לי שיהיה לך שווה המאמץ, להגיע לתקוע ד' עם הספרים. זה רחוק, ויש שם מעט מאוד משפחות. לא כולן נמצאות תמיד במקום". בינתיים אני ממשיך בדרכי, עובר עולמות אך מבטיח לחזור אל הגבעה הרחוקה.

הרב פרומן

טור ארוך של אנשים עולה בכביש המוביל לתקוע, אלפי אנשים מכל קצוות הארץ והקשת הפוליטית שבאו לחלוק כבוד אחרון לרב האהוב. אל חלקת הקבר שבפאתי היישוב מגיעים חברים ומכרים קרובים, וכן אנשים שלא ראוהו מעולם. הרב פרומן, תלמיד חכם עצום וצנוע, איש משפחה אוהב. הרב, איש אמונה ואהבת הארץ, אוהב אדם ומעמיק בעבודתו, הגה בשנותיו האחרונות רעיון לפתרון הסכסוך, שנראה בהמשך הרבה יותר גרוע מכפי שהיה נראה אז.

בעקבות מחלתו שנתגלתה הוסיף הרב את השם "חי־שלום" לשמו, וראה בה סימן ופתח אפשרי לייעודו – להביא שלום לארצו באמצעות הבנה עם אנשי הדת המוסלמים, שיסכימו להמשך ההתיישבות היהודית תחת מדינה פלסטינית. הרצון העז לחיות, לצד האמונה שהדבר קשור בייעודו ובהמשך חייו, מביא את הרב רחוק, למקום שממנו קשה כבר לחזור.

ממש מתחת לאפם של הרב ושל חבריו לדרך נראית תמונת המציאות ששאף אליה, לחיות בשלום באזור תחת שלטון מוסלמי, כחלום בלהות: בעיירות הסמוכות לתקוע, בית לחם ובית ג'אלה, קורים לאחרונה דברים. הנוצרים נוטשים בחפזה את העיירה בית ג'אלה, איש מהם כמעט ואינו נשאר לגור שם, והמוסלמים משתלטים על רכושם. כנופיות מוסלמיות ממררות את חייהם, סוחטות מהם דמי חסות ובוזזות את רכושם מבלי שתינתן להם הגנה. המון מוסלמי תוקף כנסיות ובתי נוצרים ברמאללה ובבית לחם, כנסייה מועלית באש וכומר נרצח. הרדיפה כנגד הנוצרים באזור גורמת לכומר הראשי של בגדד לשחרר את ההצהרה הבאה: "המקום הבטוח היחיד לנוצרים במזרח התיכון הוא ישראל."         

הרב הופך לחביב השמאל, שכנראה אינו יורד לסוף דעתו ואינו קולט ששיתוף הפעולה שהוא שואף אליו עם האסלאם לא נעצר כאן. במהלך בין־דתי נדיר שהיה שותף בו כנגד קיום מצעד הגאווה בירושלים, אמר הרב פרומן: "הנפת "דגל הטומאה בירושלים תביא לשפיכות דמים אף בכל העולם המערבי". ללסבית דתייה שסיפרה כי הוריה אינם מוכנים לארח אותה בשבת עם בת־זוגה הוא משיב: "אני מוכן לדבר עם ההורים שלך. הורים, בואו שבו עליה שבעה. תבכו".

לקראת סוף ימיו אוסף הרב כוחות ומגיע לחזק את אנשי תקוע ד', החווים הפגנות כוח של פעילי שמאל ושל ערבים, ומולם את אזלת ידו של השלטון. בדרשה בבית הכנסת הוא אומר: "במציאות של ימינו מותר לנו לטעות, מותר לנו לטעות". את שיעורי הזהר הוא ממשיך להעביר אחת לשבוע במסירות נפש, ממש עד ימיו האחרונים. עכשיו, עם מותו, מעצימה הלוויה המרגשת את האהבה הרבה שזכה לה בחייו. כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם" (משלי). אומר רש"י: "כמים הללו: הפנים שאתה מראה לתוכן הן מראות לך, כן לב האדם לאדם – חברו: לפי מה שאדם יודע שחברו אוהבו כן הוא מראה לו פנים".

נועז ולא שגרתי, איש של חכמה עמוקה ואהבה, נאמן להלכה, דורש טוב, בעל ייסורים, שנגע בחייו בעומקי עומקים, בבלתי אפשרי.

יהי זכרו ברוך.

יש מי שיכול

אני יוצא מיישובי תקוע ופונה אל עבר כפר אדומים, הנמצא בצד הדרך היורדת מירושלים ליריחו. בדרך מתקשר אליי חברי בניה, ולאחר שאני מספר לו לאן מועדות פניי הוא מציע שאצור קשר עם אחותו העובדת בירושלים ומתגוררת בכפר אדומים, כדי שתאסוף אותי בסוף יום עבודתה. אני משיב שאיני יכול לתזמן דבר כזה. "אני עדיין רחוק מירושלים, ונע בטרמפים וברגל. קשה לי לדעת מתי אגיע לעיר, קל וחומר שאיני יכול לתאם זמן לפגישה עם טרמפ". ירדנו מזה.

סוף־סוף מגיע לטרמפיאדה לכיוון ים המלח, ומשם חושב להתקדם לכפר אדומים. לאחר שלוש דקות עוצר לי רכב קטן. "אני נוסעת לכפר אדומים", אומרת האישה. אני עולה, יושב מאחור ושם לב שהיא בוחנת אותי מדי פעם בפעם דרך המראה בקדמת החלון. אולי זו מישהי שמכרתי לה ספרים באחד היישובים? אני תוהה.

לאחר כמה דקות נסיעה פונה אליי האישה: "תגיד, איך קוראים לך?" ואני עונה. "אז אתה נֹעם, חבר של בניה?" היא אומרת בשמחה. "אני אחותו, בדיוק חזרתי עכשיו מהעבודה."  

"איזו השגחה פרטית" אני חושב.

עונות

בכפר אדומים, יישוב הצופה על נחל פרת. התרמיל הולך ונעשה קל מבית לבית. שיחות נעימות, היכרויות משותפות. באחד הקרוואנים מזמינים אותי במאור פנים להיכנס. "תראה, הבת שלי (אז בת שש עשרה) גם הוציאה ספר" מספר לי האיש. לבת קוראים נֹעם. אביה מביא את הספר, הגדה של פסח עם דמויות מרהיבות שיצרה, מעוצבות בפימו (מעין פלסטלינה קשיחה לפיסול).

שנתיים עמלה נֹעם על הכנת הספר עד שהוציאה אותו לאור בת חמש עשרה. ספר מפעים זה הוא הגדה מקוצרת לילדים: "חשבתי שלילדים קטנים אין תמיד סבלנות לשמוע את כל ההגדה עד תומה", היא מסבירה. הדמויות יפהפיות, וכל הסיפור מעשה ניסים. איפה את כיום, נֹעם המופלאה. מה את עושה כעת בחייך?

כבר מאוחר, והאנרגיות משתנות. השקט חודר, והבתים מתכנסים אל תוך עצמם. "עוד בית אחד, וזהו". אני מחליט ביני לבין עצמי. אני מקיש בדלת אחד הבתים. פותחת לי אישה, ולידה ילדה בעלת עיניים יפות ועצובות. כן, הן תשמחנה לראות את הספרים. האם לוקחת את הספרים, מעיינת בספר "אביעד בן חמוד", רואה את ההקדשה ושואלת: "מי זו גליה, שהספר מוקדש לה?" אני מספר לה על חברתי גליה שנפטרה לפני כמה שנים, ומרגיש שהיא מבינה אותי מיד. הילדה עומדת לצִדה, מקשיבה בעניין ובוחנת אותי בעיניה העצובות.

"את רואה?" אומרת לה אמה ומסיטה מבטה אליי. "בחיים יש עונות: יש חורף וגם קיץ. תראי, גם הוא עבר דברים קשים, ועכשיו הוא שמח". היא קונה ממני את הספר. "חכה, יש לי משהו בשבילך", היא אומרת, ומביאה לי מתנה – ספר. אני יוצא מהיישוב, לא מתאפק ופותח את הספר. "דורון והטרקטורון" שמו, ואני קורא אותו בסקרנות.

דורון, בעלה ואביה של הילדה, שממנו מתחיל הספור, נרצח ביריות בכפר דרום שבגוש קטיף. האירועים מתוארים בסיפור ילדים מקסים, המצויר בתחילתו בגוונים עליזים של ירוק, ועם התפתחות העלילה הקשה דפיו נעשים אפורים. בנו של דורון נולד כמה חדשים לאחר הירצחו. שנתיים אחרי כן חלתה הבת הקטנה טל ונפטרה. אחר כך גורשה המשפחה וביתה נהרס עם כל בתי גוש קטיף. לפני כמה שנים התחתנה האם ונולדו לה שני ילדים.

אני מסיים לקרוא את הספר הקצר והנוגע ללב, ודמעות עולות בעיניי.

מרדים ילדים

מגיע ל"נופי פרת", יישוב הנמצא מצדו הדרומי של נחל פרת, עם נוף מדהים ואנשים בהתאם. רואה מולי שכונת קרוונים קטנה ומתקרב לאחד הבתים. מעבר לדלת נשמעים קולות בכי עקשניים של ילד ואני מהסס: "אלה רגעים אינטימיים של בית, שעת השכבת הילדים. לדפוק על הדלת או לא?"

הבכי נמשך ואני מחליט דווקא לדפוק על הדלת, ממילא הבית רועש. פותח לי בחור נחמד, מתנצל ואומר ש"זה פשוט לא הזמן, הילד בוכה ו.". פתאום מופיע בפתח הדלת הילד הבוכה, "בחור" בן שנתיים וחצי לערך, מסתכל על ציור הכריכה של הגמל ונרגע.

אני מוזמן פנימה ומתיישב על הספה. בינתיים הילד נרגע ומתיישב צמוד אליי, מתעניין. אחרי זמן קצר מצטרף גם אחיו, הגדול ממנו במקצת, ואני מספר להם בקצרה את הסיפור. הם מקשיבים מרותקים, ואחר כך הולכים בשקט לישון. נראה שאני יכול לפתוח עסק חדש: מרדים ילדים.

השם ישנו כאן

כמה חודשים עוברים, ואני מגיע עמוס לעייפה ליישוב גדול ומבוסס שכבר מזמן רציתי להגיע אליו. אחד התושבים לוקח אותי טרמפ. הוא מעלה אותי לנקודה הגבוהה ביותר ביישוב, הבנוי לאורך שלוחה תלולה, ואני מתחיל את הסיור במצב רוח אופטימי. זמן לא רב עובר עד שאני מבין שטעיתי. עברתי בית אחר בית, כבר עשרות בתים, ואני לא מעניין כאן אף אחד.

לבסוף אני מגיע לבית יוצא דופן, המקרין פשטות וחמימות. האיש מסתכל בעיון, קונה ספר ואומר: "אין לך מה לחפש במקום הזה, לא יקנו ממך". הוא מציע להמשיך קצת, ונותן לי את מספר הנייד שלו, כדי שיקפיץ אותי לשכונה מרוחקת וחדשה. "שם", הוא אומר, "אולי יש לך יותר סיכוי. אולי!" תחזיתו מתאמתת, ואני לא מצליח למכור אף ספר. אני מתקשר אליו, והוא מגיע אליי ומעלה אותי לשכונה החדשה.

אני הולך כבר זמן רב. הדלתות סגורות לפניי, והתרמיל מעיק. זוכר להודות בלב שלם וחושב: "יש בזה עניין, אבל אני לא מלאך ולא צדיק. אחרי יום קשה ומשקל כה רב, איני צריך לצפות מעצמי יותר ממה שאני". בינתיים נקרע שוב התרמיל, שאינו עומד בעומס. אני מוצא חוט ברזל, מחבר את הרצועה וממשיך.

עוד מעט עשר בלילה. התחלתי בארבע אחר הצהריים, ועברתי כמעט את כל בתי היישוב. נשאר עוד בניין אחד. "לוותר? ממילא אף אחד לא קונה, ומחר יום חדש". בסוף איני מוותר, שהרי הבטחתי לא לוותר. מקיש בעדינות בדלת. פותחת לי אישה בשנות הארבעים לחייה, מזמינה אותי במאור פנים להיכנס, מגישה שתייה חמה ומעיינת בספרים בעניין.

"השם ישנו כאן, אני מרגישה את זה", היא אומרת מבלי שפתחה כלל את הספר. "הוצאתי מזמן מהבית ספרים שהרגשתי שהשם אינו נמצא בהם, שנכתבו מתוך רצון לכבוד". היא מספרת מסיפורי חייה, ומגיעה לדבר על רב אושר, מבלי לדעת כלל מהיכן אני בא. "כל אחד מגיע לאן שצריך בדיוק בזמן הנכון. הכול מדויק לגמרי".

תקוע ד', גבעה

ספק הולך ספק מדדה אני חוזר לצדו המזרחי של גוש עציון, בגבול מדבר יהודה. פניי נשואות אל היישוב הקטן תקוע ד', גבעה שאליה הבטחתי לעצמי לחזור. בינתיים זכיתי להתארח כאן באחת השבתות בביתם של גדי וחווה ולהכיר מעט מהאנשים. "תחזור לכאן", הם אומרים. "דבר עם יטיב, הוא גר בבקתה בקצה השלוחה, וכמעט תמיד יש לו מקום".

התרמיל נקרע. אני קושר את הרצועה בחוט ברזל מזדמן וממשיך ללכת, אך חוסר האיזון גורם לחץ יתר בצד ימין של הגוף ולכאב חד בכל צעד שאני עושה. "איך אמשיך כך"? אני חושב כשכאב חד פולח את גופי. נראה שזו ההזדמנות לנוח כמה שעות בבקתה היפה של יטיב, לסדר את התרמיל ואחר כך להמשיך. אני חולם על קצת מנוחה לרגליי, לשתות כוס קפה לפנות ערב אל מול ההרים המאדימים.

לא רחוק מביתו של יטיב גר רוקי. יחיד ומיוחד הוא רוקי – חבר, בנאי בחסד עליון שהגיע למקום עם שלושת סוסיו לאחר שעבר גלגולים רבים. בצעירותו נמלט בעור שיניו מרדיפת משטר הדיכוי בדרום אפריקה, הגיע לארץ והגשים חלום בדמות בית עץ יפהפה שבנה במו ידיו בקדיתא הגלילית, עד אשר – כדרכם של חלומות רבים – עלה ביתו בלהבות.  לתקוע ד' הגיע רוקי עם שלושת סוסיו. שם, על שפת המצוק הפראי של נחל תקוע, בנה מחדש את ביתו ואת חייו. כמו אישיותו, גם סגנון הבנייה של רוקי נועז ופורץ גבולות. הגגות שהוא בונה מעוגלים, בנויים בזוויות כמעט בלתי אפשריות. עבודות העץ שיצר בבית הכנסת מרוממות את המקום, וידיו מטביעות חותמן בבתים רבים בארץ ישראל המתחדשת.

החיים בתקוע ד' שלווים, השקט של המדבר מקרין ועוטף את המקום הקסום, המכיל. "הרעות והאהבה אינם במקרה" אומר לי יטיב, "הם דורשים מודעות ועבודה, כל הזמן להיות ערניים לזה". למרות שתקוע ד' הינה "גבעה" הרי ששייכותה לתקוע משפיעה על אופיה: "בתחילה, עם ההקמה, הייתה לנו אפשרות להיות ישוב עצמאי, אבל אנשים בחרו שלא, זה גם היה יותר נוח להיות ישוב-בת של תקוע." הישוב ברובו אינו חקלאי, אך אף על פי כן לא ניתן באמת להיות מנותקים לגמרי מהמציאות הכללית, בסוף היא מגיעה לכל אחד, כמעט.

תפילת השחרית של שבת נקטעת בהודעה על חדירת ערבים היורדים מהכפר שממול אל הוואדי התוחם את הגבעה מדרום. כוח צה"ל מוזעק למקום, ומספר חיילים יורדים אל הפולשים, המתחילים לעקור ללא חשש ומול עיני החיילים את שתילי הזית הרכים שניטעו לא מכבר. עם הערבים יורדים כמה אנשי שמאל, שהביאו איתם יפנים ואירופים לעידוד.  בזה אחר זה נעקרים השתילים אל מול עיני החיילים, אלא שהם אינם עושים דבר. חבר שנזעק מהמראה רוצה לרדת ולעצור את העקירה, אך נעצר בידי חבריו. "תן לחיילים לטפל בזה", אומרים לו. הקצין האחראי משליך לבסוף רימון הלם, הרימון עושה קצת רעש, והאירוע מסתיים, קצת מאוחר מדי, לפחות באשר לשתילים. איש מהערבים אינו נעצר. הצבא מתנצל לפני המתיישבים על התנהלותו. למחרת, בעקבות האירוע, נוטעים אנשי הגבעה את השתילים מחדש.

הפגנות האנרכיסטים לא פסחו על הישוב. בין הערבים ואנרכיסטים מיובאים קל לזהות את היהודים, נושאים תיק גב קל ומצלמות המוכנות להפליל את מי מהמתנחלים שיעז לעמוד מולם. אכן, לא עובר זמן והמלכודת פועלת. ש', המתגורר עם אשתו וחמשת ילדיו בתחילת היישוב, מותקף באלימות בחצר ביתו על ידי אחד הפורעים, והודף אותו חזרה במכת אגרוף. המצלמות כבר מופעלות ומתעדות, ועורך דין הנמצא בשטח מעביר הוראות לעורך דין אחר המחכה בחוץ להנחיות. העסק משומן היטב. למשטרה מוגשת תלונה על תקיפה בצירוף תיעוד של המתנחל, ללא זכר לתקיפה שקדמה לו. בית המשפט מקבל את התביעה, ונפתח תיק. ש' נשפט, מורשע ונידון לעבודות שירות. התלונה הנגדית כלפי הערבי שתקף אותו נגנזת מחוסר עניין לציבור.

"ומה עם הצבא?" אני שואל, "הרי יש פלוגה באזור?"  "הצבא? החיילים הסתובבו מכאן לשם משם לכאן ולא עשו כלום, היה עדיף שלא יהיו בכלל. נתנו לערבים להגיע ממש עד בתי היישוב, ללא תגובה, ללא פעולה."

לא בכל תחום חלש הפיקוח של מדינת ישראל. בארבע לפנות בוקר הגיעו כוחות משטרה, יס"מ והמנהל האזרחי לתקוע ד' ודפקו בחוזקה על דלת בית האבן הקטן שבנתה משפחת קרליבך, במדרון המזרחי של היישוב. אנשי היס"מ הורו בפנים אטומות למשפחת קרליבך לפנות מידית את המקום והחלו בהריסת ביתם של יגאל ומעיין קרליבך, המחזיקה בידיה תינוק שנולד כחודש וחצי קודם לכן. העילה להריסה הייתה "בנייה בלתי חוקית", מושג ציני במקרה בו ניתנה ההנחיה להקמת היישוב על ידי רה"מ דאז, בכבודו ובעצמו.

בסרט שצילמה שושה גרינפלד מספרת מעיין קרליבך על טראומת ההריסה: "היה מזעזע. התעוררנו מדפיקה מטורפת על הדלת, ואני חשבתי שאלו מחבלים. החזקתי מיד את הנשק. אבל בהצצה מהירה בחלון התבדו חששותיי. לא היו אלו מחבלים, אלא כוח משטרה". בית האבן היפה נהרס בתוך שעה עד היסוד, אך בתוך מספר חודשים נבנה מחדש בידיהם האמונות של חברים טובים.

זרועות המנהל האזרחי מגיעות גם אל ביתו הקטן של נירו אבוקסיס, חקלאי מקומי שבנה את ביתו בזיעת אפיו ומוזיקאי בחסד, המנעים בכל יום שישי את אוזן הירושלמים בנגינתו בשוק מחנה יהודה, ואל ביתו של לוי זוסמן, אומן מקצועי ומיומן. ניסיונות המועצה לעצור את ההרס כשלו אף על פי שהבית נמצא באזור שאין עליו מחלוקת ותכניות היישוב נמצאות כבר מזמן בתכנון מפורט.

"יכול להיות שהרגילו אותנו לאט, כמו שנותנים תרופות בבית משוגעים. שאנחנו חלשים ולא נלחמים יותר, לא על הבית. רק כשקוראים לנו לדגל, למבצעים. אבל ביום־יום נהיה כמו משהו שקט, מדוכא, שאפשר לגזול ממנו הכול". כך אומר נירו )בסרטה של שושה גרינפלד(, המתעדת את הריסת ביתו: "צריך להיגמר פסטיבל העושק הזה. לפני כמה ימים נפל עלינו, בלי שום הסבר כמה ולמה. אמרו שזו החלטה מגבוה. זה מוזר, למה התלבשו דווקא עלינו, אולי כי אנחנו רווקים? ניסינו להבין, אנחנו הרי חלק מהתוכנית של היישוב הזה. בא בבוקר בן אדם נחמד מהמועצה וניסה לשכנע אותי שאני אישית אהרוס את הבית שלי, זה נראה לי קצת חולני. ראיתי אותם יוצאים לדרך, ראיתי אותם מרסקים את החממות, מפלצות אדם, עם קסדות. לבושים שחור כמו רובוטים. ברור שזה שובר אבל הבנתי שצריך לצמוח מתוך השבר הזה. מישהו צריך לעצור את גלגל ההרס הזול הזה, בלי דין ובלי דיין".

עכשיו, בערב, מול השלוחות המשתפלות אל מדבר יהודה והשמים זרועי הכוכבים, אני מוצא את עצמי במסיבת ראש החודש המסורתית, עם מיטב הנגנים המקומיים ופגישות מפתיעות עם מכרים חדשים וותיקים- מעין הוד בצפון, מבת עין ועוד יישובים שעברתי בהם עם ספריי. לקול ייבוב הגיטרות החשמליות והלמות התופים המרעידים את הלילה המדברי, אני קם, נכנע לצלילים ולקסם הלילה זרוע הכוכבים של ראש החודש ומתחיל לרקוד. בבוקר אני מרגיש חדש, הכאב ברגל עבר לגמרי, ואני יכול להמשיך.

"ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, מחיה המתים!"

טבילת אש ראשונה

"נסענו בהסעה מתקוע לכיוון בית הספר "ראשית" שבראש צורים. עברנו דרך הכפר הערבי תקוע ואז ראינו פתאום איזה שלושים נערים, עומדים בצד הדרך ועל הכביש בין החנויות, כל אחד מהם מחזיק שתי אבנים גדולות", כך מספרים לי חבריי מאיר מעיין בן השמונה וחצי ואחיו חסד טוב בן השבע. "הם התחילו לזרוק: בהתחלה אחד זרק ואז כל השאר. האבנים פגעו בדפנות האוטובוס הממוגן, בגג ובשמשות, האוטובוס האט והמלווה ירה מהחלון איזה חמשה כדורים ואז הערבים התחילו לברוח. בהתחלה הם הלכו לאט אבל אז הצבענו עליהם באצבע והם פחדו וברחו מהר. בהתחלה היה מפחיד, כשזרקו את האבנים, אבל כשהמלווה ירה כבר לא ממש פחדתי. הגענו לבית הספר ואחרי שסיפרנו התנפלו עלינו כל החברים ואמרו: 'איזה מזל שאתם עדיין בחיים'".

אבנים שותקות

"אב ובנו התינוק נהרגו בתאונה ליד קריית ארבע", כך אומרת הכותרת באתר החדשות ynet מיום 23.09.2011: "אב ובנו התינוק נהרגו בצהריים (יום ו') בהתהפכות רכב בכביש 60, בין קריית ארבע לכרמי צור. כוחות צבא ומשטרה שהגיעו לזירת התאונה הותקפו באבנים על-ידי עשרות פלסטינים מהכפר חלחול, שצעקו "אללהו אכבר". ההרוגים הם אשר הלל פלמר, בן 25 מקריית ארבע ובנו יהונתן בן השנה. אשר הוא אחיו של שמעון פלמר המתגורר בתקוע ד'.

אשר פלמר, אחיו של שמעון הגר עם משפחתו בתקוע ד', מוזיקאי שעמד לפני לימודי הנדסה, נסע עם בנו יהונתן בן השנה מקריית ארבע לירושלים. בעברם ליד העיירה חלחול נזרקה אליהם אבן ממונית נוסעת, שיטה ידועה שבעקבותיה נפגעו בתקופה שלפני כן לא פחות משמונה עשר מכוניות יהודיות. האבן חדרה במהירות אדירה את החלון ופגעה בראשו של אשר, שאיבד את הכרתו ואת השליטה ברכב.

המשטרה טענה שמדובר בתאונת דרכים אך בעקבות חקירה עקשנית של המשפחה והחברים נמצאת בתוך הרכב אבן גדולה ועליה כתמי דם וממצאים נוספים. בעקבות פרסום העניין חוזרת בה המשטרה ומצהירה על התאונה כאירוע חבלני. חוליית המחבלים נתפסת זמן קצר אחר כך בפעילות מאומצת של השב"כ נראה שהמחבל שזרק את האבן הינו איש זרועות הביטחון של הרשות הפלסטינית.

אין זו הפעם הראשונה שהמשטרה או "זרועות הביטחון" מנסים לטשטש פעילות חבלנית ולהסתיר מידע מהציבור: הרב משה טלבי, הי"ד, בן 54, נמצא בי״ז אדר ב' ה׳תשע״א (2011) ירוי בראשו ליד היישוב רבבה שבמערב השומרון. רכבו נמצא מונע ואקדחו האישי לידו. למרות עדויות על האקדח שנמצא זרוק בצדו השני של הגוף, על תרמילים רבים בשטח השוללים מעשה התאבדות ועל שני ערבים שברחו מהמקום מודיעה המשטרה: "בהתבסס על הממצאים […] מדובר במעשה התאבדות".

ברוריה טלבי, אשתו של המנוח ואחיה עו"ד שמואל לנקרי פותחים בחקירה פרטית עם כל בני המשפחה: כבר לפי התמונה שצילם רפי, האיש שמצא אותו, ברור שהתאבדות כאן אינה סבירה, מה עוד שאין מניע והאנשים הקרובים מעידים על מצב אישי ורגשי יציב. למרות זאת אומר החוקר למשפחה: "תסמוך על הניסיון שלי, מר לנקרי, טוב טוב. בלי להיות בזירה. מדובר בהתאבדות" (תיעוד מ ערוץ 2, ערוץ 7).

משפחת טלבי חזקה ולא מתייאשת: היא מגייסת את טובי החוקרים אך המשטרה לא מקבלת את הממצאים. "אם לא הייתה תמונה, אם אותו רפי לא היה מצלם, מה הייתי עושה?" שואלת כלתו, בוכה. משפחת טלבי מבקשת מהמשטרה לפענח את סרט האבטחה שתיעד את הזירה אך לא נענית ושוכרת חוקרים פרטיים: בסרט מזוהה דמות בזירה: "אני לא מבין" אומר בנו של הרב משה טלבי, "משטרה זה התפקיד שלה, לחקור את זה, לראות מי הדמות הזאת". החוקר דורון בלדינגר מסיק ממה שנראה בתיעוד: "יש מצב לתחקר. מישהו הגיע לזירה וחיכה לטלבי. הייתי מוציא בכלל את הווידאו הזה לתקשורת, מבקש את עזרת הציבור".

בינתיים מתועד קצין המשטרה כשהוא מסרב לתת למשפחה את מספר התרמילים שנמצאו בזירה: "אני לא רוצה שניכנס שוב פעם לנושא של סיבת המוות" הוא אומר אך המשפחה לא מתייאשת: "נחקור עד שהאמת תצא לאור, אנחנו לא נוותר, עד שננצח".

המשפחה אכן מנצחת ומקבלת הודעה ממשרד הביטחון שההתאבדות נשללה ושהרב טלבי יוכר כנפגע פעולות איבה. איני יודע אם רוצחיו נמצאו אך לאחר הייסורים שעברה המשפחה תוקן לפחות העוול הזה. "יותר מדי מקרים זה כבר לא מקרי" אני אומר לחבר ונותן לו לקרוא על רצח נתנאל רואי עראמי, הי”ד, שנרצח באמצעות חיתוך חבל הגלישה אליו היה מחובר, בעת שגלש מגג הבנין  בו עבד.

המשטרה מתעקשת שמדובר בתאונה אולם כבר מתחילת האירוע רצות ברשת הכחשות: חבל כזה לא נקרע פתאום ולא כל שכן ששני חבלים ייחתכו במקרה באחת. (נתנאל, איש מקצוע מיומן, היה מאובטח בחבל נוסף). מוריה אשתו מספרת: "חתכו לו את החבלים, הבן אדם נרצח! אנחנו שמענו על החבלים החתוכים מהעובד שלו ומאח שלו, שהיה בזירה ושמע את השוטרים אומרים ש'זה לא יכול להיות משהו אחר כי חתכו לו את החבלים'. אולי הם לא יודעים מי החשוד אבל הם יודעים מה קרה!"

לאחר עתירת המשפחה לבית המשפט מורה בית המשפט למשטרה לפרסם את העובדות: נתנאל רואי עמרמי הי"ד אכן נרצח, שני חבלי הסנפלינג שלו נחתכו וגרמו לנפילתו אל מותו.

"כן, אני רואה עליך שזה מכביד, זה כבר לא רק מסע נחמד".

ילדותי משתקפת מבין ההרים

כבר ניסינו הכול הלכנו על פי הכללים                     הרכנו ראשנו לאלה שבנו חובטים 
לא הצליחה דרכינו וכבישיה נזרעו מחסומים 
צדקתה עוד בלבנו אך בצדיה כל הזמן מוטלים חללים 

כביש 60 זו הדרך ילדותי משתקפת מבין ההרים 
כביש 60 זו הדרך לצדנו חומה אך באיזה צד אנו חיים

"כביש 60 זו הדרך, ילדותי משתקפת מבין ההרים", שר הזמר התקועי חי אפיק. נוף גבעות הרים ועמקים תנ"כיים נראה משני צדיו של הכביש, העובר בתוואי "דרך האבות" הקדומה, העוברת על גב ההר בנוף קדומים ארץ ישראלי. פה ושם רואים עדיין פלאחים זקנים האוחזים במחרשת מסמר, פולחים את חלקת אדמה קטנה, בדיוק כבימי אבותינו. מול עיניהם מתהווה מציאות חדשה, מהירה, מבוטנת ודורסנית.

כילד בן תשע, לאחר שישה ימי קרבות קשים ומפוארים שבהם הסיר עם ישראל את סכנת ההשמדה המאיימת עליו ושיחרר את נחלת אבותיו, אני נוסע עם אבי מבאר שבע לירושלים דרך העיר חברון. בדרך אנחנו מבקרים במערת המכפלה, שנחרטה מאז בנפשי לעד. שלהי מלחמה, הדרכים שוממות ואנחנו מחכים עד שתצטרפנה מכוניות נוספות. לעת לילה אנחנו יוצאים לירושלים בשיירה מאובטחת על ידי זחל"מים חמושים, רועשי זחלים, הנעים ומאבטחים את השיירה מלפנים ומאחור.

זיכרון ילדות.

מדבר יהודה, הנגב, יהודה והגליל: מגיל ארבע ואילך אני זוכה לחוות את המדבר על מורכבותו ויופיו, לשמוע סיפורי קרבות והתיישבות החודרים אליי דרך רגליי ועיני הסקרניות, מפתח חושי שטח. בסיור בתל ערד, לאחר שחוצה עם "חוג סיור" את מדבר יהודה מצפון לדרום, אני מוצא שבר חרס ועליו חרוטה בכתב עברי עתיק, אותו ידעתי אז על בוריו, המילה "ערד". המדריך אומר שיש לי אינטואיציה נשית, ואני נעלב.

בגיל אחת עשרה כבר קיבלתי את הרובה הראשון, דווקא מאמי- רובה אוויר עם מחסנית, ששימש אותי כל יום, עם שובי מבית הספר… בגיל 13, לבר המצווה, קבלתי מתנה: רובה "אמיתי", אנשוץ 0.22 מ"מ, רובה מקצועי ומדויק שגם בו יריתי בו לא מעט. את יצר הלחימה אתו נולדתי איזנו האזנה למוזיקה, ציור, מדעים ו"בליעת" ספרים, שהרחיבו את עולמי.

זמן קצר לאחר תום קרבות מלחמת יום הכיפורים, כנער בן חמש עשרה, חניך הפנימייה הצבאית, אני מבקר את אבי המשרת במילואים בגזרה הצפונית בסיני. אחר כך עולה על ארגז משאית D-500 קופצנית, החוצה את התעלה ופניה ל"ארץ גושן", אל צידה השני (המצרי) של תעלת סואץ. בדרך שרידי טנקים שרופים, עצמות אדם לבנות נעוצות בחול, חוטים של טילי סאגר וקרעי מסכות גז מצריות.

כנראה שחציית גבולות אפיינה אותי כבר מגיל צעיר…

"אתה חצוף!" מטיחה בי ליאת לאחר שאני מפתיע אותה, מכוסה בוץ מכף רגל עד ראש, במשק הוריה שבעמק יזרעאל. "אתה בדיוק כמו האחים שלי, אין לכם שום גבולות", הוסיפה, ולא שיערה עד כמה צדקה.

רחל מבכה על בניה

מנעי קולך רחל, מנעי קולך מבכי 
כולנו פה, רחל, עם התרמיל על שכם 
שוב לא נלך רחל, ואת שוב לא תלכי 
שוב לא נלך רחל מני שדמות בית לחם 

(מתוך "שוב לא נלך", שמוליק רוזן)

זיתים עתיקים מצלים את צדי הדרך הקדומה המובילה אל קבר רחל. אלומות חיטה מוזהבות נקצרות בתנועת מגל רחבה בידי קבוצת נערות, לבושות שמלות שחורות, רקומות חוטים מוזהבים. אט אט נערמות האלומות לערמה גבוהה הניצבת במרכז השדה… אכן, כך נראָה המקום עד לפני זמן לא רב, סמל ליופי העדין של ארץ ישראל, לנוף התנכ"י הקדום, אך לא עוד: כיום הקבר מוסתר בחומות ובמבואות בטון, וצריך להפעיל הרבה דמיון כדי לראות את המבנה התמים, המוסתר בין המבואות הארוכים והקירות הקודרים.

"קבר רחל הוא סמל, מראה למציאות חיינו, למצב הנורא שהבאנו על עצמנו. חומות הבטון המפלצתיות הוקמו שנה אחרי שלב ב' בהסכמי אוסלו הארורים. בנס לא נמסר אף הוא לערבים שכבר המציאו עליו בשנים האחרונות אגדות 'עתיקות': בפגישה נוקבת של יצחק רבין, מוביל ההסכם, עם חנן פורת, חלוץ ההתיישבות ביו"ש, ועם מנחם פורוש, ראש אגודת ישראל, מביעים השניים את זעקתם לפניו, והוא נאות להסיר את הגזירה. שנה אחר כך, בעקבות גל התקפות הטרור שפרץ עם הסכמי אוסלו, הוחל בהפיכת מתחם הקבר ליעד מבוצר לכל דבר, אתר מפלצתי, לא הגיוני, כפי שהוא נראה כיום".

כך מספר לי אבנר, איש גוש עציון, המקפיד למרות הכול לפקוד את הקבר מדי פעם בפעם. "תראה איזה הסכם יש לנו. חומות, התקפות, הרוגים, בטון, בונקר – הסכמים שאינם שווים את הנייר שעליו הם נחתמו, חזון אנשי תעתועים שעם ישראל משלם בדמו על שיגיונותיהם". אנו עוברים את החומות ונכנסים למתחם העוטף את הקבר. "כאן אתה יכול לראות משל למדינת ישראל של היום", אומר אבנר, "מדינה שטשטשה את עצמה בחומות. אל המתחם כאן נזרקים רימונים, בקבוקי תבערה. תבין, ככל שתקיף את עצמך בחומות – תאפשר יותר להגיע אליך, ואז תצטרך עוד חומות, עוד בטון, עוד חיילים – עוד ועוד".

אני נזכר בפרשת המרגלים, שנצטוו על ידי משה רבנו לראות "ומה הערים אשר הוא יושב בהנה – הבמחנים אם במבצרים       ?" )במדבר יג,יט( ורש"י מבאר בפשטות: "אם בפרזים יושבין חזקים הם שסומכין על גבורתם, ואם בערים בצורות הם יושבין חלשים הם."

"זו הארץ שלנו, השם נתן לנו אותה", אומר בפשטות אדי דריבן. "מי שמרים עלינו יד צריך לשלם על כך ביוקר! אפשר לחיות בשלום עם הערבים, אבל להיות צריך לדעת איך, ודאי לא כך", הוא אומר בכאב, ואני מבין בדיוק למה הוא מתכוון.

"וכל זמן שאנו רודפים שלומם הם רודפים אחרינו", כותב הרמב"ם, וממשיך: "כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ק"כ ז'): 'אני שלום וכי אדבר המה למלחמה'. כל שכן אם נעורר עלינו ונקרא במלכות בדברים בטלים ושקר, הלוא נסכן בנפשותינו ונבוא לידי מיתה".

תודה על הכנות

מביטה בחלון עכשיו ורואה אותו פוסע 
בשבילים הצהובים שייבשו עד תום 
תרמילו על הגב המכופף ומבט נוגה על שפתיו 
מעיין של דם ודמעות מלווים אותו

(מתוך "מביטה בחלון", אודי דוידי (

"אכתוב לךְ בדיוק", אני אומר. נפגשנו אחרי שכתבה לי מכתב נלהב בעקבות ביקורי ביישוב שבו היא גרה, במערב בנימין. חשבה שמצאה את אהבת חייה, עד שאני מספר לה על "מערכת היחסים" שלי עם הבנק כמאיץ במסע הזה, והיא מתקררת.

"איזה סכום אתה חייב?"

"מאתיים וחמישים אלף שקלים לבנק, שמונים אלף לגמ"חים, שישים אלף למס הכנסה, שלושים אלף לביטוח הלאומי, מזונות, עשרים אלף לחברים – סך כל החובות שלי הוא משהו כמו ארבע מאות וחמישים אלף שקלים. הכול רשום אצלי באופן מסודר. אני משלם בכל חודש את כל מה שיש לי, משאיר בכיס חמישים שקלים וממשיך ללכת".

"עד מתי? כמה זמן אתה מתכוון עוד ללכת"?

"כמה שצריך. זה מה שיש לי, זאת התחמושת שלי, והעיקר – זה מה שאני מבין שאני צריך לעשות עכשיו".

"אבל אתה כישרוני. למה שלא תנצל את כל הכישרונות שלך"?

"אני אכן מנצל אותם. אני יצירתי, אז כתבתי את הספרים. יש לי יכולת לצייר, ואכן ציירתי. בורכתי בגב חזק, ולכן אני יכול לשאת את הספרים על גבי. יש לי כושר וסיבולת גבוהים, ולכן אני עדיין כאן, מדבר אתךְ".

"תודה על הכנות, אבל לא, זה מפחיד אותי".

לחלק ד': צמאה לך נפשי

error: Content is protected !!
גלילה למעלה