פרק ז': ארבע עשרה מידות רחמים

המצבות כבר מונחות, ועדות החקירה.
רעד קל מרטיט ניצוץ בלבבות.
בין כחול וחום, בארץ רחוקה,
רוחף מצנח בודד,
צופה לגאולה.

עדות

שנים לפני כן כבר נכנסים למערכת מושגים כמו "ניהול סכסוכים" במקם הכרעה, דיבורים במקום הרתעה. איזו חמקמקות שהפכה לאמנות בפני עצמה,  שהעבירה לאחור את האמת, את מושג הניצחון. את התעוזה. הייתי שם הרבה לפני שזה קרה, ראיתי, התרעתי על בעיות אמינות ואחרות. "זה יעלה בחיי אדם" כתבתי.

האלוף, שקרא לי ללשכתו שאל: "אתה יודע למה קראתי לך?" "ברור, עניתי, בגלל המכתב." "לא" הוא צחק, "קיבלתי עוד מכתבים בעניין, בדקתי והדברים אומתו, נטפל בזה בהקדם- אבל לא זה העניין בגללו קראתי דווקא לך : פשוט- אתה היחיד שחתם את שמו על המכתב שכתב."

:"לא הייתי כותב זאת טוב יותר" אמר לי ע', קצין ותיק, כשראה את מכתב ההתפטרות שהנחתי.

ככה זה. אומץ הוא דבר יחסי, לא כל מי שאמיץ במשימות יהיה אמיץ גם כשמדובר בסיכון עתידו הכלכלי ובכלל.. כמו שאמר לי ע' , הקמ"ן: "החבר'ה יודעים לעשות משימות כאלה וכאלה, אבל הם לא בנויים לעמוד במצבים כאלה, מול מערכת.."

צודק: למדתי שוב, לא בפעם הראשונה ולא האחרונה, כמה קל לשלוט בציבור, איכותי ככל שיהיה: אתה רק צריך לשים יד על הברז, של  הכסף, של הכח והכבוד, של הפחד… מעטים האנשים שיהיו מוכנים לשלם מחיר.

"אני רואה את הדברים בטרם יקרו, אז איך זה שאני לא מצליח למנוע את הנולד?" אני שואל בתסכול את חברי בניה, והוא עונה לי בפשטות: "פשוט מאוד, בגלל שהוא כבר נולד".

יד ביד (השירה החדשה)

יד ביד,
ערפילים בהר,
עננים כיסו את הפסגה.
יד ביד ונעלה עכשיו,
אולי השמש
תיתן שוב מאורה.

המצבות כבר מונחות,
ועדות החקירה.
רעד קל מרטיט
ניצוץ בלבבות.
בין כחול וחום,
בארץ רחוקה,
רוחף מצנח בודד,
צופה לגאולה.

יד ביד,                                                                                        ערפילים בהר,
עננים כיסו את הפסגה.
יד ביד
ונעלה עכשיו,
אולי השמש
תיתן שוב מאורה.
                                                                                          

ראש השנה בפתח,
שער התקוות,
ואצלנו משכימים,
מאחרים שוב לסליחות.
מול גבעה רמה,
אוהל ריק עומד,
עולם כמנהגו נוהג.

עוד מעט ישקה
הגשם הראשון
את אדמתנו
הצמאה.
ואולי
בין הקברים תצמח
השירה החדשה.

יד ביד, ערפילים בהר,
עננים כיסו את הפסגה.
יד ביד ונעלה עכשיו,
עד שהשמש תיתן שוב מאורה.

ראש השנה באומן

מלחמת לבנון השנייה הסתיימה לא מכבר, ואני בעיצומם של שלושה חודשי מילואים, מכין את הבאות. ראש השנה מתקרב והרעיון המעורפל משהו, לטוס לאומן, קורם עור וגידים בעזרת חברים טובים, חברי מקהילת "שדה צופים". ממש ברגע האחרון נאסף סכום הכסף הנדרש, דרכון וכרטיס הטיסה. עכשיו חסר לי רק אישור יציאה מצה"ל. מפנים אותי למשרד קישור מילואים, שם מקבל את פני פקיד עטור פאות ארוכות בשם נחמן ונותן לי את האישור.

על האוטובוס הריק מאדם שמוביל מהצומת לשדה התעופה עולה בחורה "לבושת" מיני קצרצר, נועצת בי מבטה ומתיישבת לצדי בהחלטיות, משכלת את רגליה החשופות. אנחנו מחליפים שלום ולאחר שאני מספר לה לאן מועדות פני היא מבקשת שאסביר לה "אחת ולתמיד, למה בכלל נוסעים לאומן?" אני עונה מהמעט שבמעט שיודע, ואילו היא ממשיכה להתריס ומספרת שהיא "דווקא" נוסעת לבלות בראש השנה עם ידיד. "למה את מתכוונת כשאת אומרת "ידיד"? אני שואל ושיחתנו מתפתחת ומעמיקה, ככל שהזמן הקצר מרשה. לפני שאנחנו נפרדים היא משנה את טון דיבורה וספק לוחשת ספק אומרת בדמעות: "כן, אני יודעת שהחיים האלה שאני חיה אינם נכונים לי. אני אדם מאמין אבל עדיין לא מצאתי את הפתח", היא אומרת ומוסיפה: "מי יודע, אולי גם אני אסע פעם לאומן".

הדרך קשה: צפיפות במסוף הנוסעים, צעקות, דחיפות, במטוס בחור מעשן בשירותים, צעקות מלוות בשירי "רבנו" ורוב דומם. לקראת הנחיתה מבקשים להיחגר, ובעוד המטוס רץ על המסלול מתיר בחור קטן קומה את החגורה לוקח את התיק וכבר נעמד בפתח הדלת, להיות ראשון. אחר כך שעות של המתנה בלכלוך ורעש על המסלול בארץ זרה וקרה. בצד המהומה יושבים שני בחורים מזוקנים וחובשי כיפות סרוגות גדולות, מוציאים גיטרות ושרים חרש ניגונים של הרב קרליבך.

באומן, לפנות בוקר, על גשר עטוף ערפל, אני פוגש חברים ותיקים. ביומיים הבאים מטייל באזור, בגן סופיה הקסום, נהנה מהטבע ושם לב למבטים החלולים של האוקראינים המזכירים נשכחות ורעות. חווית הדרך מתחלפת בפגישות עם רעים אהובים מכל הארץ ובתחושת האחדות והאהבה בין באי המקום.

את היום שנותר עד ראש השנה אני מנצל לטיול בין הנחלים, האגמים והכפרים הציוריים בסביבה. הולך לאורך נחל המתפתל מתחת למדרון עוטה ירק ומעליו מפוזרים בתי כפר ישנים. רועת אווזים זקנה, מקצוע שחשבתי שחלף עבר מן העולם, אוחזת מקל והולכת אחר להקת אווזים קטנה. כמה פרות בודדות מלחכות את העשב בשלווה.

מהמדרון הירוק יורדת נערה, אוחזת בידה האחת דבר מה עטוף ובידה השנייה כלי חפירה גדול. היא מתקרבת ואני רואה שהיא נושאת בכנף מעילה גור חתולים מת. היא מניחה אותו בעדינות על העשב הירוק ומתחילה לחפור ללא הצלחה באדמה הקשה. אני מבקש ממנה את המעדר וחופר בור כדי להטמין בו את הגור הקטן. הנערה מביטה בי במבט תודה, אחר כך מרפדת את הבור בשטיח של עלי דולב אדומי שלכת, לוקחת ומניחה אותו בתוכו בעדינות.

אנחנו מכסים את הבור בגושי אדמה שחורה, מערימים עליו ערמה קטנה של עפר ומניחים עליה אבן גדולה, מצבה לגור החתולים. אני מניח לה ביגונה ונפרד ממנה לשלום, נוצר את זיכרון המפגש האנושי האילם.

בראש השנה, באומן, עם החברים, היה אור גדול.  

דבר אל הנשמה

דבר אל הנשמה,

אולי תשמע אותך,

אולי תזכור ימים מקדם.

דבר אל הנשמה,
כי היא אותך תמיד זוכרת.

ימים רבים עברו,
הפצע פתוח,
מילים לא נאמרו,
הלב נסגר.

דבר אל הנשמה
אולי תפתח השער,
סדק צר.


ניצוץ מביט מעבר,
דמעה שלא יורדת
מבט חודר.

בית קט ליד נהר
השער פתוח
כל עוד הנר דולק
אור בחלון.

בין הרי בזלת,
ארץ פלגי מים,
יום אחד תשוב
ממרחקים.

דבר אל הנשמה
אור של יקרות
בערפילי עולם
נצור בחדר.

דבר אל הנשמה,
נחל עולמים
רוצה לחזור.

ברחובות העיר אפור,
כוסו שמים,
הסחלבים פורחים שוב
בשדות.

דבר אל הנשמה,
בקש עליה
שרק ישמור אותך האל.


בין פלגי המים,
יער ושמים
שם אשא תפילה,
ממרחקים.

ארבע עשרה מידות רחמים

"ביום שישי הקרוב אנחנו, הקהילה, יוצאים לסיור בנושא ההתיישבות" מספר לי חברי אמיר בשיחת טלפון, שנים אחר כך. "אשמח אם תוכל לבוא עמנו ולספר על עלייתכם לחווה".

כמה ימים אחר כך אני יוצא בטרמפים לכיוון גוש עציון מתוך כוונה לרדת לעמק האלה, להדרים ללכיש ומשם מזרחה לאמציה ודרומה בכביש החדש העובר דרך החווה. על הרכס שמצפון לעמק, ממש מול הצומת, נמצאים שרידי מתחם וארמון מתקופת שלטונו של דוד המלך, חלק מתשתית ההגנה של הממלכה, מול ארץ פלישתים.

קצת מדרום לנו שרידי יישובים יהודיים מימי בית שני ומערכות של מערות מסתור מתקופת המרד ברומאים, אמת מים נראית בבירור בצד דרך רומאית המובילה עד לשרידים המפוארים של בית ג'וברין, עיר חשובה בתקופת המשנה והתלמוד (בית גובריא) שנכבשה על ידי הקיסר הרומאי אספנינוס, קיסר שהרג עשרת אלפים מתושביה במרד הגדול.

הטרמפ האחרון עוצר לי בכיכר שמתחת למושב אמציה. מה שהיה עד לפני כמה שנים דרך עפר צרה ובוצית הפך לכביש רחב המאפשר להגיע לחווה במהירות ובנוחות. האיש מספר שהוא ממגורשי גוש קטיף ובנו גר כאן, באחד מיישובי גוש קטיף החדשים על פניהם אנחנו חולפים: "אין כבר מקומות קליטה, הרבה משפחות צעירות, גם כאלה שלא היו בגוש, רוצות להצטרף והם מתחילים לתכנן כבר את שלב ב". הוא מספר ואחר כך שואל לאן אני צריך להגיע. "לחווה" אני עונה, ל"חוות- אלה" והוא שואל אם אני מכיר את בעלי החווה, את מי שהקים אותה. "כן, ודאי" אני עונה: "אני חבר טוב שלהם, צדק ונעם, הייתי עד איך הם הקימו את החווה, מספר לו קצת מהמציאות הכמעט בלתי אפשרית אתה נבנתה החווה.

"עבודה יפה הם עשו" הוא אומר.

בחיים כמו בחיים, אחרי המכה, העקירה, מתחיל לבלוב חדש, חיים חדשים. חיי הקהילה מקלים על ההתחלות החדשות, מרפאים.

הדרך שהייתה עד לא מכבר שביל עפר צר,  הפכה לכביש ארצי רחב ואיכותי ואנחנו חולפים במהירות על פני היישובים החדשים המוקמים במזרח חבל לכיש. בתים רבים כבר מאוכלסים במאות משפחות, חיים חדשים מתחילים. לרגע נפתח לי צוהר, הרהור קטן: אם לא אנחנו, שני אנשים נחושים שהעזו לבנות את חלום חייהם, כנגד כל הסיכויים, באזור הפרוע הזה- אלולי ההתעקשות הזו שלנו היו שם עד היום עדרים, מאהלים ותביעות ארוכות שנים מלוות הפגנות ופעילות "ארגונים" למיניהם.  "אנחנו רק שחקנים בתיאטרון הבובות של הקדוש ברוך הוא," אני מהרהר.

"לה' ארבע עשרה מידות רחמים" אני אומר לחברי אהרון בבית המדרש והוא מאיר את עיני: "התכוונת לשלוש עשרה מידות רחמים". "לא, אני מתכוון לארבע עשר מידות" אני משיב, "המידה האחרונה היא חוש הומור, רק שלא תמיד אנחנו מבינים את ההומור שלו".

"ההומור שייך למידת החסד" משיב אהרון ואני נכנע: "טוב, חזרנו לשלוש עשרה מידות רחמים".

מה שלא מחסל– מחשל

זמן רב עבר מאז תחילת המסע, ואני נזכר שתכננתי ללכת שנה,  זה היה נראה לי פרק זמן מתאים למסע כזה בארץ ישראל. בינתיים עברו חודשים ארוכים של עומס, פגישות וניסיונות. סוליות הנעליים שלי כבר כמעט גמורות, הלב שלם מרסיסיו. ביום א' האזכרה לגליה ועדיין לא מכרתי כמעט כלום, אני מפגר בתשלומים ואין לי מקום משלי להניח בו את הראש, בכל מובן. חברי יוסף אומר שככה בדיוק מרגישה השכינה, היא בגלות ואין לה מקום, להיות.

אורי, חברי מקהילת הרב אוירבך, חולף על פניי: "תגיד תודה שאלה התיקונים שלך" הוא אומר. "אני חוזר עכשיו מביקור בבית חולים אצל חבר עם מחלה קשה, תגיד תודה שאלה התיקונים שלך, זה רק כסף וזה יחלוף". "עני חשוב כמת" חולפת בי המחשבה.

בתל השומר, מבקר את אסף, חבר וותיק: שירתנו בתפקידים מקבילים ותמיד הייתה בינינו הבנה ושמחה. שלוש עשרה שנים לפני כן, בעזה, נפגע אסף מכדור צלף בגבו. ביקרתי אותו אז, בבית החולים, כששכב מחוסר הכרה, במצב אנוש ונראה היה כמו גווייה, כולו נפוח ושחור. אסף יצא מהפציעה הקשה, חזר לחיים אך נושא עמו מאז כאבים חזקים. אני חושב שלפעמים קל יותר לזכור את אלה שאינם מאשר את אלה שכואבים בינינו. בזאת לא תמו סבלותיו: זמן קצר אחרי כן בלעה בתו בת השלוש חרצן, מוחה ניפגע בצורה קשה והיא הפכה לנכה במאה אחוז. חיי המשפחה השתנו לבלתי הכר אך שמחת החיים והאהבה גוברים.

דבר אחד לא נשתנה: אסף שמר על האופנוע (ימאהה 1200, אם איני טועה) והמשיך לצאת עמו מדי פעם בפעם לנסיעות וטיולים בארץ ובעולם. עכשיו אני מבקר אותו, שוב, בבית החולים. הוא מקבל אותי בחיוך רחב, כשל ילד שנתפס בקלקלתו ומספר: "לפני כחודש יצאתי עם חברים לטיול אופנועים ביוון. משאית שבאה מולנו סטתה ממסלולה והעיפה את שורת האופנוענים, תוך שהיא עולה על רגלי. הרגל נקטעה ומה שנשאר דורש עכשיו טיפול ושיקום". אשתו חני מצטרפת לשיחה ומסכמת ש"אין אפשרות לשלוט על הדברים, הדבר היחיד שיש לנו הוא איך לעבור אותם, ולהסתכל תמיד על החצי המלא, זו הבחירה". אני מקשיב.

אסף טוען שאנחנו (אני והוא) חיים על הקצה כל הזמן ולכן "כל כמה שנים יהיה לנו אירוע מכונן". למה הוא מתכוון באמירה הזו, "על הקצה?" מבחינת הגוף? הנפש? אני מבין שאסף מכוון אל קצה המציאות, אל קצה האופק המתרחק.

במקום הכי נמוך בתל אביב

"הייתי יורד בתחנה הישנה, והיא הייתה לי מדינה אחרת
מדינה של מציאות בהמתנה, כשגשם יורד וכשהשמש בוערת"
(טיפקס) 

ארבע לפנות בקר בסטודיו של יואב בדרום העיר, אני עובד כאן לילה שלישי ברציפות, מדלג על שינה. יש לי שקט ומחשב ואני עובר עכשיו, דרך הכתיבה, מסע במקומות שישנם ואינם, בזמנים שהווים בי בעצמה. נשארו לי בכיס ששים שקלים ואני צריך להביא עכשיו סכום כסף גדול לבנק, להרגיע את המערכת: לא בטוח שנשארו לי בכלל מספיק ספרים למכור. למטה, בצומת הרחובות שדרות הר ציון וקיבוץ גלויות, יושבים כמה סודנים ומעשנים נרגילות ריחניות, זונות מוכות גורל עומדות ומצפות למנת הייאוש היומית, פה ושם עוברת ניידת כחולה, מהבהבת.

בדרך לסטודיו אני עובר ברחובות הקטנים של שכונת שפירא. משהו באווירה נעים לי שם, נשאר בה ניחוח מימים עברו: אולי אלה שרידי הפרדסים, הבתים הקטנים והישנים. אני עובר ליד בית הכנסת החסידי בו נהגתי להתפלל מדי פעם בפעם בהגיעי לעיר, ורואה אותו סגור ועזוב, כמו עוד הרבה בתי כנסת באזור שחלקם הפכו לא מכבר לחורבות. לא נדיר לראות מסתננים ישנים על ספסלי בית כנסת נטוש ואף מתכסים בטליתות שהיו על דוכן שליח הציבור, מול ארון הקודש. קהילות שהגיעו לשכונה מחיות חלק מבתי הכנסת אבל כל השאר נסגרים בזה אחר זה והופכים מן הסתם לרכוש נפקדים שייבלע בעתיד ויימכר.

"ראיתי מולי אריתראי זורק אישה מקומה רביעית: היא נפלה על גג של מכונית (של אחי, Total loss) והמשיכה ללכת כאילו כלום לא קרה. אני בהחלט מכיר את המציאות כאן, גר בשכונה כבר עשר שנים וצופה באוכלוסיות המתחלפות כאן תדיר. בדירה לידי היה גר נרקומן, כל מיני טיפוסים גרים כאן ופשע תמיד היה, למה נטפלים דווקא לשחורים? אולי אנשים כאן מפחדים מזרים, במיוחד שהם שחורים גבוהים ומפחידים".

יואב גר בשכונה עם אשתו הדס ובנו הילל בבית קסום מוקף גן קטן ובו כמה עצי פרי, שילוב של שריד מארץ ישראל הישנה ושל הכוכב של הנסיך הקטן: "כיהודי", הוא אומר, "אני רוצה לעשות טוב, לא יכול להיות שמדינת ישראל תתייחס ככה לפליטים, מכינים לפליטים האלה מחנה מעצר שנקרא 'מתקן חולות' כדי להמאיס עליהם את החיים ולגרום להם לעזוב. גם היהודים היו לא מזמן פליטים, נמלטו ממוות ורעב וחיפשו מדינה שתקלוט אותם. כבר הספיקו לשכוח"?

"רובם אינם פליטים כלל" אני אומר, "אלה מהגרי עבודה שפשוט פלשו לארץ וכיום – עם שוהים לא חוקיים אחרים – נאמד מספרם ביותר ממאה אלף איש. נולדים ילדים, ובעוד כמה שנים תתחלנה אגודות למיניהן לבקש עבורם אזרחות". "למה לא"? משיב יואב, "הם יכולים להיות אזרחים נאמנים, חלק גדול מהם משתוקק להתגייס לצבא ולהשתלב בחברה, למה שמדינת ישראל לא תיקח אותם"? "זו מדינה יהודית", אני משיב, מרגיש שאנחנו מתחילים להגיע לליבת העניין. "זו מדינה של כל האזרחים הגרים בה" משיב יואב, "לא נותנים להם להיות אזרחים, בקשות פליטות אינן נבדקות ובסך הכול אושרו עד כה רק ארבע בקשות!". מבטיח לעצמי לבדוק את העניין.

מעבר לסטטיסטיקה יש אנשים: לא כולם עבריינים, וסביר להניח שרובם רוצים לפרנס את עצמם ומשפחותיהם. כשחצו את הגבול עברו רישום קצר ואח"כ קיבלו הסעה לתל אביב. "זאת אומרת שהם לא באמת מסתננים", אומר לי ש', קצין מילואים ששרת בגבול מצרים: "מסתנן הוא מי שחוצה את הגבול וניכנס לארץ בהיחבא ואילו כאן הם הגיעו לגבול, חיכו על הכביש באופן גלוי עד שבא אוטובוס של מדינת ישראל והכניס אותם לארץ!

"אז מה קורה כאן"? אני חושב. "הקימו מערך לוגיסטי שלם, מחנה מיון, תעודות, בדיקה רפואית ליווי והסעות. זה עולה הרבה כסף וכח אדם ובעיקר- זה לא דבר שקורה מעצמו, מישהו נתן את ההוראה להכניס אותם לארץ, להביא אותם לדרום תל אביב, מישהו בדרג גבוה מאוד".

"עובדים עלינו בעיניים", אומר לי בעצב ש'.

"כל שנעשה רחמן על האכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים" אומר רבי אליעזר במדרש תנחומא, ואני חושב שהמציאו שלפניי היא תוצאה של בלבול ערכי, בסיסי, בזהותה של המדינה שבאמת ובתמים רוצה טוב.

חצות לילה בסטודיו, צעקות נשמעות מפינת הרחוב. אני מפסיק את הכתיבה ופותח את החלון: מתחת לבניין ריב בין כמה סודנים וזונות. ארגוני פשיעה כבר משתמשים בפושעים מהמסתננים כדי לשלוט ברחוב, לגבות דמי חסות לקחת אתנן מהזונות ולמכור סמים. ברחוב ממול גבר משתין על המדרכה ואני חושב: "נמוך כאן מים המלח".

"במקום הכי נמוך בתל אביב אסור לך להפנות את הגב, השקט מאיים להתלקח, מישהו יפסיד עצמו בקרב" (אסתר שמיר)

קרוב רחוק

בספריית המחשבים שבגבעת רם עולים הדברים על הכתב. מדי פעם בפעם אני יוצא לשאוף אוויר, ליהנות מרוגע הדשאים וצל עצי החורש, מכך שאף לא אחד מכיר אותי כאן. הבדידות היצירתית הזו לא מחזיקה מעמד יותר מכמה ימים ואחרי זמן לא רב אני זוכה להכיר כאן חברים חדשים.

על הדשא מונח מסוק קטן ולידו חתול מפוספס המושיט אליו את כפו בחשש. השמש עומדת לשקוע ואני מוצא רחבת דשא קטנה בין העצים ומתפלל, פני לבית הבחירה- אולי יעלה כבר ענן הקטורת. בדרך חזרה אני רואה את החתול, עדיין מתעלל במסוק חסר האונים אך בינתיים נוסף לידו איש ומביט בטלפון הנייד ממנו הפעיל את המסוק- זהו דורון ומאז אנחנו חברים, נפגשים להפסקות קפה אצל מעיין, בקפה השכונתי החדש שכך אנחנו מכנים אותו, אף על פי שמעיין כבר מזמן לא שם.

כמה ימים אחר כך, אחרי שמסיים שיחת טלפון על הדשא פונה אליי יאיר: "אתה נעם איתן? אני מחפש אותך כבר הרבה זמן, נתקלתי במשהו שכתבת על מסע בנגב וסיני עם גמל ורציתי למצוא אותך". אנחנו מדברים על המרחבים שהיו ואבדו לבלי שוב. יאיר מסיים כאן תואר שני במתמטיקה, גר ביער באוהל ועובד למחייה כגנן. אנחנו נפגשים בפינת הדשא והוא מוציא גזייה קטנה ומבשל לנו קפה משובח.

"מעוז הגיבורים" אני קורה ליישוב ממנו הגיע יאיר, עלי,  והוא צוחק, מסכים במידה מסוימת לגוון המחייב שצבעתי בו את הישוב. "יש ויש" הוא אומר, וביא מבט נוסף על ההתיישבות הממוסדת, הבנויה ברובה על רכסים טרשיים (בעיקר משום שאלה השטחים האפשריים). ליאיר, שמשפחתו ממקור התיישבותי שורשי, השגות על צורת ההתיישבות, על המרחק שהוא מרגיש  בין  המילים והמציאות.

"אני אוהב ומעריך את אנשי הגבעות, הדור הצעיר, אנשי החוות. הם לפחות חיים באמת ולא באשליה של טקסט על אהבת הארץ" מספר יאיר, שבילה את ילדותו ונעוריו באחד היישובים המרכזיים שבשומרון: "אני יושב וחושב אם אצליח לנסח את המחשבות שלי בעניין שדיברנו במילים. זה לא יושב לי בראש אז אולי אנסה 'לזרום'. אני מדבר מהזווית האישית שלי וממה שעיני ראו ומן הסתם זה לא כל הסיפור.

התחושה שלי כילד שגדל בשומרון וקיבל את מיטב החינוך ה'מתנחלי', היא שמשהו שם לא בדיוק "עובד". החבר'ה ביישוב מדברים יפה, אפילו יפה מאוד, על כל מיני נושאים כמו אהבת הארץ וציונות ועבודה עברית וכולי. שלא כחלוצים של העלייה השנייה, הם עמוסים במטען מתוחכם הרבה יותר באשר לנושאים האלה – מטען התורה בכלל ותורת הרב קוק בפרט. העגלה שלהם מלאה, מלאה מאוד (אולי מלאה מדי?). אגב, שלא ישתמע אחרת. אנשי היישוב נפלאים ויש שם המון כוחות, רואים את זה בצבא ובחיים המשפחתיים שלהם. אלו כוחות שאין לי ושאיני מבין, אבל לא על זה אני מדבר, אלא על אהבת הארץ.

מהי המשמעות של כל אהבת הארץ הזו, כשרוב אנשי היישוב בכלל לא מכירים את סביבתם הקרובה? לכל היותר "משפצים" מעיין קרוב וקוראים לו בשם חדש. איזה ארץ אתם אוהבים בדיוק? את זו שכתבו עליה בספרים? אבל היא ממש פה, מתחת לבית שלכם.

חקלאות לא הייתה ביישוב כמעט בכלל. לערבים מלובן א-שרקיה לעומת זאת הייתה גם הייתה. האנשים הללו, שהיו מסבירים לנו בבית ספר כמה הם חדשים פה, הכירו כל אבן ועיצבו את הנוף בעמל ידיים.  מאחר שיש לי משפחה גדולה בדגניה, הייתי יוצא לעבוד שם בחקלאות בחופשות, ושם ראיתי חיבור לארץ מהו! בלי סיסמאות, בלי שום אידיאולוגיה – מעל לפני השטח לפחות. העבודה בשדה מקרבת אותך לאדמה ולבית שלך באמת.

אחרי הביקורים בדגניה היה לי קשה יותר ויותר עם המסרים שקיבלתי ביישוב. הבנתי שבראייה היסטורית ההתנחלות היא מפעל יחיד במינו – התיישבות ציונית אבל לא חקלאית! גם את הבתים אצלנו בנו ערבים. (אגב לאחר כל פיגוע מתוקשר היישוב נתקף בפרץ אידיאולוגיה ולא מכניס ערבים לעבודה. מאחר שאף אחד לא ייבנה במקומם, בשקט-בשקט הוא מתקפל לאחר שבוע).

ואולי הנקודה הכי כואבת לי היא ההרס של נוף ילדותי. אני זוכר כילד את האכזבה והצער כל פעם שעוד גבעה שלמה ועגולה נפצעה מהדחפורים (בהם נוהגים ערבים כמובן, כדי לשכן שם עוד כמה זוגות צעירים הרוצים להרגיש מגניבים). איך הייתי בוכה למזכיר של היישוב "למה?!! למה לא להשאיר לפחות איזו גבעה מסכנה אחת? ולמה צריך שלושה כבישים שונים שיעלו לגבעה אחת?" והתשובות – תמיד חיוך "מבין" ואמירות כמו "אם אנחנו לא נהיה שם, הערבים ייקחו את הגבעה הזאת". ואני כבר לא מאמין שככה יתנהג מי שאוהב את הארץ באמת. כי אני זוכר את ההיקש ממשפט שלמה. אילו היית אוהב את הארץ באמת, היית מעדיף שערבי יעבד עליה זיתים מאשר להרוס אותה במו ידיך.

בהערת שוליים אני מוסיף שנראה שבשנים האחרונות גם הערבים עלו על גל ההרס (לדעתי בחסות האיחוד האירופי), והם פוערים פצעים נוראים בנוף – מעין טראסות המעוצבות במכחול העדין של הבאגרים הענקיים (ראיתי בג'בל טרוג'ה, שהיה ארץ הפלאות של הילדות שלי, וגם בבעל חצור, בפסגת השומרון ובעוד מקומות רבים ויפים), ואני מקווה שמתי שהוא יירגעו הטירוף, תאוות הבצע וגסות הלב. בינתיים, כשאני נוסע להורים אני מסתכל הצידה. רק לא לראות".

שושן פורים במצפה דני

מצפין ליישובי בנימין: אחרי פסגות, כוכב יעקב, מיגרון, בית אל, אדם, עלמון, כוכב השחר ומכמש אני מגיע למצפה דני, גבעה מול מעלה מכמש שהוקמה לאחר רצח דני פריי תושב היישוב. עמוס לעייפה אני עולה לראש הגבעה, מניח את התרמיל על פיסת דשא ירוקה ומסדר את הספרים לקראת הסיור. לא עוברות שתי דקות ועוצר לידי בסקרנות אחד מאנשי המקום ומזמין אותי לשתות משהו בביתו. זה אריאל שמספר: "ראיתי אותך עולה עם התרמיל הגדול במעלה הגבעה, רציתי לראות מי זה שהגיע אלינו" הוא מספר לי אחר כך: " הזמנתי אותך אליי הביתה, התיידדנו והצעתי לך להשאיר את התרמיל אצלנו בזמן שאתה עובר עם הספרים ביישוב. בזמן שהלכת הצצתי ב"גוגל", לראות שאכן הדברים נכונים. כבר היה כתוב על הספרים. אחר כך כבר דיברנו לתוך הלילה ומאז אנחנו חברים".

מתחיל ללכת, לעבור בין הבתים או יותר נכון הקרוונים. לא עוברות חמש דקות והנה אני מוקף חבורת ילדים וילדות השרים ורוקדים: "שושנת יעקב צהלה ושמחה, בראותם יחד תכלת מרדכי". שושן פורים, הילדים עוברים בית בית שרים רוקדים ומשמחים. "איך קוראים לך?" שואלת אותי בביטחון אפרת בת הארבע, מביטה בי בעיניה החודרות. לידה אביגיל אחותה הבוגרת (יחסית), אמיתי וישראל האחים.

"תראה לנו את הספרים" הם מבקשים ואחרי שרואים אותם הם ספק מבקשים ספק קובעים: "תבוא אלינו אחר כך הביתה, אנחנו גרים בקרוון שליד הכניסה ליישוב". אני כמובן מגיע ומכיר גם את ההורים, הראל ושרה. הזמן עובר, נולד גם דוד שכבר מכיר אותי וקורא לי "נעם איתן" וגם נעמי שירה. המשפחה מתרחבת ועוברת ליישוב הקסום "כוכב השחר", יישוב שיהיה משמעותי עבורי בהמשך.

לא רחוק משם, למרגלות קובעת א נג'מה, יוצרת חבורת נערים- ה"בלדים", מציאות חדשה בהתיישבות החלוצית בארץ ישראל, מציאות ההולכת ומתנפצת אל מול גלי החיים האיבה והתקופה.

כביש צר מוביל ל"מצפה כרמים", הנמצא כמה מאות מטרים מזרחית לכוכב השחר, אל מול בקעת הירדן והרי מואב שמעבר לה. היישוב הקטן והנעים מורכב בעיקר מקרוונים המאכלסים כארבעים משפחות, במרכזו בית כנסת ובקצהו כמה בתי אבן שבנייתם הסתיימה לא מכבר.

יוצא מהאזור בטרמפ עם אחד מתושבי מצפה כרמים. "אני נוסע כעת לעצרת מחאה בירושלים", הוא מספר. "היועץ המשפטי לממשלה הורה על פינוי היישוב עקב עתירה שהוגשה על ידי ערבים נתמכי אחת העמותות הישראליות-יהודיות, שמצאו אפיק פשוט לפגוע בהתיישבות היהודית: הבג"ץ: זה אינו מתייחס כלל לאמיתות התביעה אלא לכך שהיישוב אינו מוסדר עדיין. כמה חודשים אחר עלייתנו לקרקע נאלצנו להזיז את מקומנו עקב תביעות בעלות שלא הוכחו מעולם. המדינה קבעה לנו את המקום החדש והיא אמורה עכשיו לעמוד מאחורי היישוב".

הבחור מתקשר לילדיו, מבקש מהם להיכנס למקלחת. "תראה באיזה עולם אנחנו חיים" הוא אומר: "עוד חצי שעה אהיה מול בית ראש הממשלה בירושלים ובדרך אני משכיב את הילדים לישון דרך הטלפון".

ארץ חדשה

עובר עם הספרים בבית אל, שילה, עלי, שבות רחל ועוד יישובים באזור, האוטובוס עובר באחד היישובים ואני רואה התארגנות לא שגרתית: שולחנות מסודרים, התקהלות, ילדים. מבין שיש כאן איזה יריד ומבקש מהנהג לעצור: "הנה הזדמנות בשבילי" אני חושב. "במקום לעבור במאות בתים, ללכת עם תרמיל כל כך כבד- במקום כל זאת אני יכול פשוט לשכור שולחן, להציב את הספרים וכבר יבואו אליי, כמה פשוט".

אז זהו, שלא.

אני אכן שוכר שולחן, מציב את הספרים ומחכה. האנשים הרבים עוברים בין השולחנות ואפילו לא מתעניינים, לא מעיפים מבט ולא טורחים לפתוח ספר. עוברות כמה שעות ולבסוף מצליח למכור ספר אחד. מחר אמשיך ללכת, לדפוק על הדלתות, כנראה שכך נגזר עליי עכשיו.

שנה חדשה התחילה ועוד מעט אסיים לעבור ביישובי בנימין, משם אמשיך לשומרון. ככל שמצפינים הנוף נעשה הררי תלול וציורי. השלוחות החשופות מתחלפות בהרים מכוסים מדרגות אבן- טראסות, נושאות אדמה חומה ועליה עצי זית מעוצבים בגיזום מדויק. כפרים ציוריים משתפלים מההרים לעמקים מכוסים פסיפס צהוב ירוק וחום של שדות מעובדים. כל דונם וכל מטר מעובד, נטוע כרמים ועצי זית.

מצפון ישובי גוש שילה:  "אש קודש", "קידה" ו"עדי עד" "עמיחי" (מפוני עמונה)"ישוב הדעת" ועוד. אזור גבעות שילה הוא אחד האזורים החקלאיים המרהיבים של ההתיישבות ביהודה ושומרון: כרמי יין, מטעי זיתים פוריים, חקלאות. גוש היישובים מוקף על ידי כפרים ערביים, המרחק ביניהם קצר: כרמים הושחתו לא אחת על ידי ערביי האזור ועוזריהם, אך השורש עמוק והעמק פורח. 

בקרוון הראשון ב"עדי עד" משפחה צעירה: "בוא, אל תעמוד בחוץ, כנס פנימה" מזמינים אותי בפנים מאירות, זוכר לטוב את הקפה השחור שהכין דניאל, בדיוק מה שהייתי צריך אחרי הליכה כל כך ארוכה. עובר הערב יורד: מתפלל עם השקיעה ליד דיר עיזים קטן. בבית האחרון שהייתי בו בעדי עד אני מוזמן להצטרף לארוחת הערב. תודה.

בחווה שלמטה שואל אותי מישהו על התרמיל, ואנחנו מתוודעים. זה נתי, שהקים את חוות 'יישוב הדעת' וכיום הוא עורך דין ויו"ר ארגון 'לב העולם', הנלחם בחרם על מוצרי יו"ש. נתי מזמין אותי בנדיבות לב לארוחת ערב בביתו ולהתארח במקום כבסיס למסע באזור. ביומיים שלושה הבאים אני נהנה מהאירוח ומסייר ביישובים השכנים: קידה, עדי עד, אחיה. בחווה, שהיוותה מרכז פעילות רוחני באזור, גר אז הרב מיכי יוספי שסביבו התפתחו שיעורי תורה, אירוח בשבתות וחגים. הערב יש שיעור ב"מערה", שכשמה כן היא: מערה גדולה חצובה ומוארת.

לקראת הפרידה אני מקבל מנתי ומהרב מיכי יוספי מתנה, את הספר "מסע בשביל הלב" של הרב דוד זלר ז"ל, ספר בו רשם את מסע חייו המרתק למן ילדותו באמריקה, דרך חיפוש ונזירות בהודו הרחוקה ושהות בקיבוץ, עד שדרכו הגיעה באופן בלתי נמנע ליהדות. האיש המקסים לא עוצר כאן וממשיך את מסעו בלימוד ופגישות עם אנשים שהפכו למשמעותיים בחייו כמו הרב קרליבך, הרב קניג ואחרים. בדרכו המיוחדת שוזר בספר את פגישותיו וחייו.

למחרת אני מסייע בהקמת צריף חדש במקום: מעמידים קורות, מחברים קירות עץ לבוד והנה עומד המבנה הקטן. בערב יוצא לדרך: תודה לכם אנשים נפלאים, על הלב הפתוח ועל המקום.

"תריס"

השעה מאוחרת, ממש לא זמן לדפוק על דלתות ובטח לא בשכונת קרוונים חשוכה בקצה היישוב טלמון שבמערב בנימין. אני פוסע לאורך שביל הבטון הצר ומתכוון לעלות לכיוון שער היציאה מהיישוב, בתקווה שאצליח למצוא איזה טרמפ בשעה מאוחרת זו. הקרוון משמאלי מואר ואני שומע קולות חיים מבפנים. "אולי בכל זאת לנסות?" אני חושב ודופק קלות על דלת הקרוון. "כן, נשמע קול ואני פותח את הדלת, רואה מולי אישה צעירה יושבת ליד שולחן קטן ועליו דפים מפוזרים: "בוא כנס" היא מזמינה אותי בשמחה, "אני בדיוק עורכת עכשיו ספר שכתבתי".

אמילי עמרוסי, לשעבר דוברת מועצת יש"ע, חיה בין העולמות, כותבת יוצרת ומגדלת את ילדיה עם בעלה אייל כאן ביישוב. ספור החיים שלה מדהים, חוצה תקופות של אלפי שנים ועולמות זרים זה לזה שהיא שוזרת בפחות משעה נסיעה. אמילי גדלה בשכונת גבעת המבתר בירושלים, למשפחה שורשית המצויה בארץ מעל 10 דורות. בהיותה ילדה גילה אביה, בעת שיפוצים בחצר ביתם, אחוזת קבר מפוארת מתקופת בית שני וכתובת ובה שמות הנקברים: אנטיגונוס בן-אריסטובלוס, שהיה המלך האחרון לבית חשמונאי ואבה הכהן, מהכוהנים האחרונים ערב חורבן בית המקדש. בעקבות גילוי הקבר החלה המשפחה לחזור בתשובה, ואמילי, שהמשיכה בלימודיה במדרשת עופרה, זכתה לקנות לעצמה את הטוב שבכל העולמות.

בריאיון עם העיתונאית איילת נגב (2009) מספרת אמילי על חוויותיה מתקופת לימודיה בבית הספר לתקשורת 'כותרת': "שונה מכולם בסביבה חילונית לגמרי, כמעט המזרחית היחידה בקבוצה שהייתה מאוד שינקין. האינתיפאדה השנייה התחילה אצלנו, וחזרתי נרגשת ונסערת ללימודים, מגלה ששיחת היום היא מצעד הגאווה שהתקיים באותו שבוע. הרגשתי את הפער, את העובדה שאנחנו חיים בשתי מדינות. אנשים עישנו ג'וינטים בהפסקות והנושא ההומו-לסבי היה חלק מהשיח. לבחורה כמוני, בת עשרים, נשואה יחידה ודתייה יחידה, שגרה בהתנחלות, זה היה שוק תרבותי".

הדפים המפוזרים הם חלק מהספר 'תריס', שהוציאה אמילי זמן קצר לאחר ביקורי. על עטיפתו צילום אישה ששערותיה עטופות היטב, הנוגעת בצווארה באזור שבו ממוקמת בלוטת התריס, בלוטה קטנה האחראית על איזון הפעילות בגוף. השם שבחרה אמילי לספרה דו-משמעי. הוא מספר על הבלוטה הקטנה, אבל גם על תריס בין עולמות, בין עולם המתנחלים לבין העולם התל-אביבי, הקרוב פיזית אך רחוק מאוד בהווייתו, בין העולם הערבי בכפרים שמסביב ובין אישה, מתנחלת, שחייה המשתנים נוגעים בטיפוסים שונים של אנשים ביישובה ומחוצה לו. גיבורת הסיפור מנסה לחבר את העולמות, לאחר שמתגלה שמי השתייה באזור אחראים לתופעה של פעילות יתר של בלוטת התריס, שאינה מבחינה בין יהודים וערבים. יש לגיבורת הסיפור תכנית מדהימה שמתחילה לקרום עור וגידים. היא מנסה לאחד את התושבים – יהודים כערבים, למען השבת בריאותם…

אחרי עשר בלילה ואני מעמיס את התרמיל, נפרד מאמילי וביתה ויוצא לדרכי. יום שישי מגיע, שבת בפתח ואני חוזר לירושלים, לבית צפאפה, להיטען בכוחות חדשים ולהעמיס מחדש את התרמיל בספרים.

על מתנחלים ועל כלבים

רגליי גמעו כבר מאות קילומטרים בנופי הקדם שבין יישובי יהודה והשומרון. לפני שנים אמר לי חברי אמיר: "אתה מתאים ליישובים ביו”ש, יש שם איזו נקיות. תראה, בסוף תגיע אליהם". אכן, צדק, אבל לא שיערתי שכך אגיע.

רחוק מכאן, נמצא יישוב שפסחתי עליו, לאחר שנאמר לי ש"אולי לא כל כך כדאי להגיע אליו: “זה יישוב של עירוניים, לא ממש מתנחלים. לא בטוח בכלל שייקנו ממך”. "למה, מה ההבדל?" אני תמה: "מה כבר יכול להיות שם?"  

אני מגיע ליישוב שבנוי מבתים פרטיים, חצרות. משהו באווירה שונה: מכל חצר נשמעות נביחות תוקפניות וכלב כועס שחושף שיניים לעברי באיום. בדרך כלל הכלבים ביישובים שאני עובר מאוד חביבים- ונראה שהרצון של חלק מהמשפחות, שיהיה להם כלב שמירה תוקפני, לא כל כך עומד במבחן המציאות: הכלבים ביישובים נחמדים ומאירי פנים, אוהבי אדם ומכניסי אורחים. בדיוק כמו בעליהם. ככה זה. אבל כאן התמונה שונה, כלבים עצבניים חושפים לעברי שיניים מאיימות.

מצלצל באינטרקום ונענה פעם אחר פעם בשלילה, בחשדנות: “לא, לא רוצים לראות". אחרי בתים רבים שעובר מגיע לבית מפואר, מעוטר ביצירות אומנות ופסלים בחצר. אני מצלצל ומגיע אליי איש צעיר: מסביר לו את מטרת ביקורי והוא מסתכל עליי דרך השער המסורג, בוהה בי בחוסר עניין. אני חורג ממנהגי ושואל אותו: "אולי תרצה רק לראות את הספרים, בלי לקנות?” לא, הוא לא רוצה. עובר בית אחר בית, פחות או יותר אותן תגובות. התרמיל נשאר כבד, חוט הברזל חותך בבשרי.

כבר חושך. אני מגיע לבית גדול המוקף חומת אבן גבוהה, מושיט יד ופותח מבפנים את בריח הברזל של שער החצר. מתברר שהגעתי מהצד האחורי של הבית ואני מקיף אותו דרך החצר הפנימית, נעמד מול דלת הכניסה, מצלצל בפעמון אך לא נענה. דופק על דלת העץ ומרגיש מאחורי איושה קלה. אני מסובב את הראש ורואה כלב ענקי שחור מגרגר אליי. "מה עושים?" אני חושב ונראה שגם הכלב האימתני שחוסם את דרכי חושב גם הוא מה לעשות איתי. זה באמת קצת טיפשי, המצב הזה ואני מצווה עליו בתקיפות: "זוז, לך הביתה", וחושב על זה שהאמת היא שהוא נמצא בבית שלו, ואני בעצם הפולש. טוב, אז עכשיו אני משנה את הטקסט ומצווה: “שב". הכלב הענקי יושב, אם כי עדיין מגרגר בנימה שאומרת "עוד לא החלטתי אם לקרוע אותך או לא".

“חמוד, כלב טוב" אני אומר ליצור השטני ואחר כך עולה בי הברקה שאני מקווה שתוציא אותי מהמצב הטיפשי וחסר המוצא הזה: “לך למקום!” אני מצווה עליו בתקיפות מזויפת והוא אכן הולך,  

באמת שאיני יודע לאן הלך וזה גם לא משנה. העיקר שיש לי הזדמנות לעזוב את המקום….

איך אתה יכול להתבזות כך?

"איך אתה יכול?" שואלת אותי בחוסר סבלנות נועה, הגרה באחד היישובים בבנימין. "איך אני יכול מה?" אני משיב והיא ממשיכה: "איך אתה יכול להתבזות כך, לדפוק על דלתות ולחכות עם התרמיל עד שמישהו יפתח לך, כמו איזה, כמו איזה…"

"כמו איזה מה?" אני שואל. "לא רק זאת, אלא שבדרך אני פוגש כאלה שהיו חיילים שלי, שמכירים אותי ממקומות אחרים: נעם מהחווה, מהיחידה, כל מיני תדמיות. עכשיו כאשר הם רואים אותי הולך מבית לבית עם תרמיל גדול וכבד ומי יודע מה הם חושבים לעצמם".

נועה מקשיבה, מכונסת רגע בעצמה ואחר כך שואלת וכעס בדבריה: "איך אתה מעז לעשות בדיוק את מה שאתה רוצה.

תגיד- בכלל לא אכפת לך מה אנשים חושבים עליך?"

נסע לארץ רחוקה

 

error: Content is protected !!
גלילה למעלה