פרק ו: חווה בלב

שְׁדֵמָתִי
עִם שַׁחַר זְרַעְתִּיהָ בְּדִמְעָה,
תְּפִלַּת הַיּוֹגֵב נִשְׁמָעָה.

(מתוך "שדמתי",' יצחק שנהר, 1927)

חוות אלה: הקמה

חלום חיים שנרקם בשנות נעורים הלך והתחזק עם השנים. חלום של קשר עם הטבע באמצעות גידול בקר במרעה, המאפשר מגע בלתי אמצעי עם עונות השנה, מגורים בחווה ופרנסה עצמאית, כל אלה קסמו והתאימו לי ככפפה ליד: אני נמשך מגיל צעיר למרחבים ורוכש יכולת שדאות וקשר חזק עם הטבע. נמצאו לי כוחות הנפש להגשים חלום, שרבים מאלה שחלמו אותו בנערותם, ראו אותו הולך ומתרחק מהם בבגרותם. בעלון הסיום של בית הספר (אותו לא ממש סיימתי) נכתב: "נעם מגשים את כל מה שהוא אומר".

הסיכויים להקים חווה בסדר גודל כזה כמעט אפסיים. חבר קרוב מעריך את סיכויי בחצי אחוז. משיב לו שנכון, זה המצב, אבל אם אעבוד באמונה, גם חצי אחוז יהפוך למאה אחוז. במשך שנתיים אני מסייר על גבי אופנוע BSA מעודפי המנדט הבריטי שיוצר בשנת 1942, כדי לאתר שטחי מרעה פנויים, ערכתי סקרי קרקע במפות ישנות, והצקתי למשרדי ממשלה. באחד הימים מטייל איש אחד, ינון שמו, ליד בית האבן העתיק בו אני גר, ליד מעין מוצא. אני מזמין אותו לכוס קפה מספר לו את מעשיי: "יש לי חבר שבדיוק כמוך מחפש שטח לחווה, נראה לי שכדאי שתכירו" הוא אומר ובהמשך הוא מכיר לי את צדק, שותפי לחווה. ההבנה ביננו מידית וההמשך המשותף טבעי.

במסגרת חיפושי השטחים אני מגיע לאזור הר יערן שברכס הסנסן, באזור בו נפלה ונטבחה במלחמת השחרור שיירת הל"ה בפיקודו של דני מס, עמוסה ציוד ותחמושת המיועדים ליישובי גוש עציון. אני מגיש בקשה למנהל מקרקעי ישראל להחכרת שטח מרעה: הבקשה נבחנת, המנהל ממליץ אך המועצה מתנגדת. אני כותב מכתב לאריק שרון, שר התשתיות דאז, בעניין והוא מזמין אותי להיפגש עמו במזנון הכנסת. "אני אוהב את התמימות שלך" הוא אומר לי, "יש בתמימות הזו כוח, אבל תדע שזה לא קל בכלל. בכל הכנסת יש אולי שלושה אנשים שאכפת להם באמת מההתיישבות בארץ ישראל".

"אריק, אפשר לשאול אותך משהו"? שואל איש אחד היושב לא רחוק מאתנו. אריק מפנה את ראשו אך לפני שהוא מספיק להוציא מילה מפיו מקדים אותו איש ממושקף ומשתיק בצעקה את העיתונאי: "מה פתאום אתה קורה לו 'אריק', מה, הוא חבר שלך"? אני מביט באיש החנף שיותר מאוחר, כשאריק יישן, ייקח ממנו את המושכות ויצליף בסוסים.

המאמצים להתיישב באזור הסנסן לא נושאים פרי ואנחנו עולים על תכנית ישנה להקמת יישוב בין שקף ושומריה, בגבול שטח אש ושביל פטרולים ישן המכונה "דרך טקסס", על שם האזור הפרוע בו אנו מתעתדים להקים את החווה. פנייה מסודרת לרשויות נענית בשלילה ומודיעים לנו שאינו פתוח לרעייה. ללא היסוס אנחנו יוזמים סיור עם בכירי המטכ"ל, בו הם מתעדים כמאה אלף ראשי צאן ובקר של ערביי הר חברון ובדואים העושים בשטח כבשלהם. אחרי הסיור הזה לא ניתן יותר לדחות אותנו: המציאות מוכיחה שאין ריק, שטח שלא ייושב על ידי יהודים ייתפס. הצבא מאפשר לנו רעייה בשטח קטן הצמוד לציר הפטרולים הישן, מול הכפרים אל בורג' ובית מרסים, שטח שהלך וגדל משנה לשנה.

אמונה ועבודה מסודרת, עקשנות, דמיון ויצירתיות, שיתוף והבנה ביני ובין צדק שותפי מסייעים להקמת החווה. אנחנו עולים לקרקע כישוב חומה ומגדל, ביום אחד: שני קרוונים משאריות מרכז קליטה, טרקטור ג'והן דיר 1020 שהוצא מהבוץ בגן ילדים בדרום תל אביב והושב לחיים בידי יורם הוכמן ז"ל (שלימים נסחף וטבע בשטף מים עזים בעת טיול בנגב). עגלות ומכלי מים נרכשו מבעוד מועד ומשאבה מיוחדת, שיוצרה באחת מארצות סקנדינביה, מורדת לבאר העתיקה כדי להעלות מים למכלים שהצבנו בראש הגבעה. הציוד שנאסף ונקנה במשך זמן רב הועמס על עגלות ארוכות, נגררות על ידי טרקטורים בדרכי עפר עד לגבעות השרופות, מקום ביתנו החדש.

את גדר הבקר הראשונה שהקמנו אנחנו מקימים על שביל הפטרולים, מול הכפרים "אל בורג'" ו"בית מרסים", הנמצאים מרחק קצר ממול החווה. שני קרוואנים הוצבו על שתי גבעות וביניהן עמק ששימש לתשתית המשקית נצפה משני הקרוואנים שמעליו. עצים ניטעו, זרעים של עצי חרוב מובחרים שאספנו נזרעו בשקיות קטנות ולימים הפכו לעצים עמוסי פרי. זמן קצר אחר עלייתנו לקרקע, ביום חורף מושלג וסוער, אני מביא מאחד מיישובי הגליל העליון ארבעים ושבע פרות ראשונות, נושאות ברובן פרי בטן. בסיס לעדר העתידי.

העדר הולך וגודל במהירות. שטחי מרעה נוספים ומגודרים על ידינו במהירות ומהווים בסיס להמשך גידול העדר. לנשים, שלא זה היה חלומן, היה המעבר לחווה קשה: שם החווה נקבע כ"חוות אלה" על שם אלה, בתם ז"ל של צדק ועירית. באר עתיקה בקצה שטח החווה משמשת את רועי הכפר שמולנו שנים רבות.  פנינו לשלום ואנחנו מאפשרים לרועים להמשיך ולשאוב ממימיה.

חוות אלה: מלחמה ושלום

המראה הפסטורלי של העדרים היורדים לבאר והבקר החום הרועה בגבעות הירוקות, מופר עד מהרה: משאבת הבאר נגנבת ואנחנו נאלצים להביא אחרת במקומה. גדר הבקר, החוצצת בינינו ובין שני הכפרים, נחתכת כל לילה לגזרים: הפרות היוצאות ועולות במעלה השלוחות הארוכות לכיוון הרי חברון יכלו לסיים שם את חייהן, אלמלא חזרו באופן וירדו לשטח החווה באופן לא מוסבר.

בסיור לילי אני מוצא את גדר הבקר שהקמנו חתוכה לגזרים ועקבות של פרות שייצאו מהחלקה. מתחיל ללכת על העקבות המובילות היישר אל מעבה היער החשוך שממול, מתחת לכפר בית מרסים שמצפון מזרח לחווה, כפר שקט ששלוותו מופרעת מפעם לפעם על ידי המכוניות הגנובות המקפצות במעלה הסלעי.

באפלה שבין העצים נראות הפרות יורדות, שלא כטבען, לכיווני ומאחוריהן דמות ההולכת וקרבה באפלה. האיש מבחין בי ופותח בעצבנות קלה: "אתה מבין עברית? הפרות שלכם אוכלות לאבא שלי את גן הירק, וכל לילה אני מחזיר אותן אליכם". "כן", אני אומר לו, "אבל אתם חותכים לנו את הגדר כל לילה". "לא חתכתי כלום" הוא מוסיף, "רק החזרתי לכם את הפרות". אני מודה לו ומסכם שאבוא בבוקר לראות את הנעשה. הנזק אכן גדול: הפרות אהבו מאוד את גן הירק הקטן שמצאו בדרכן, את העגבניות העסיסיות והמלפפונים הירוקים ולא הותירו מאום.

חוזר לחווה ולמחרת, על הבוקר, מעמיס עגלה בחבילות קש רבות ומעלה אותן לאביו כפיצוי על הנזק הרב שעשו הפרות, אף שלא באשמתנו. אני מתקבל בברכה, ולמשך השנים הבאות נשמר הקשר ונרקמת חברות אמיתית בין המשפחות.

תוך זמן קצר אנחנו מקבלים מידע מדויק על זהות האיש שחתך כל לילה את הגדר וגם גנב את משאבת המים מהאר החווה. בשעת לילה מאוחרת אנחנו עולים לכפר, מפתיעים אותו בעת שהוא ישן בחצר ביתו. שיחה ידידותית בערבית מדוברת, שפה בה אנו כבר שולטים היטב, משכנעת אותו להפסיק מיד את הפעילות החבלנית ולעזוב את הכפר לזמן ארוך, ארוך מאוד.

קציר ראשון בחווה: את מאתיים וחמישים הדונם הראשונים אנחנו זורעים בידיים, דלי אחר דלי. בהנפת יד ובקשת רחבה מפוזרים זרעי החיטה באדמה, אחר כך מכסה אותם טרקטור פורד 5000 ישן ברגבי אדמה חומה, מפוררת לפירורים קטנים על ידי המקלטרת הרתומה אליו מאחור. חורף מבורך שהגיע הביא עמו גשמים רבים בעתם ובעקבותיהם אנחנו זוכים ליבול רב ותשואה יפה, שכה היינו זקוקים לה בתחילת דרכנו. הגבעולים שנותרו לאחר הקציר גובבו לשורות של ערימות ארוכות, "וואלים", המחכים לכבישתם לחבילות קש.

כהרגלנו בסוף יום עבודה מפרך אנחנו יושבים במרפסת ביתי, מביטים בשדה המוזהב ושותים כוס קפה ריחני. עם רדת הלילה עולה ריח עשן באפי וכמה דקות אחר כך נראות שורות הקש (וואלים) שגיבבנו אחר הקציר נדלקות בזו אחר זו, הופכות ללשונות אש ומתפשטות מדרום השטח ועד צפונו: מאתיים וחמישים דונם של קש עולים באש ותוך דקות ספורות לא נותר מהם דבר.

אנחנו מביטים זה בעיני זה, ממשיכים לשתות בדממה את הקפה וצופים בגחלים הלוחשות ובאדמה החרוכה, שנשארה מאדימה ומיוסרת. מסיימים לשתות את הקפה וללא מילה יוצאים לדרך.

ליד כל בית בכפר נערמה ערמה ענקית של קש שנקצר והמתין לקציצתו לתבן, מאכל הצאן לעונת הסתיו היבש. רוח מזרחית יבשה היא שגרמה, כנראה, לאש לעלות ולאחוז בערמות הקש הרבות. מרחוק נראה המחזה מרהיב: בתיו הציוריים ועטורי הכיפות של הכפר נראים כצלליות גזורות על רקע הלהבות הגבוהות והשמים המאדימים, ערימות הקש נעלמות בלהבות הענקיות והופכות תוך דקות לערימות של אפר לוחש.

עם הזמן והבהרת הסיכונים מתקבעים יחסי שכנות טובה בין החווה לכפרים. בהמשך אנחנו נקלעים לשתי "אינתיפאדות" אותן עוברות שתי המשפחות לבד, מול שני כפרים ערביים. אני מבקש מחבר המשרת בתפקיד בכיר בכוחות הביטחון שישים לב למצב מולנו ובמיוחד לכפר אל-בורג' שממול החווה, בו אנחנו רואים פעילות ענפה של ה"חמאס". "לא צריך" הוא אומר, "אנחנו סומכים עליכם שתסתדרו אתם לבד".

עדרי הכפר ממשיכים לשתות מהבאר העתיקה, אנחנו עוזרים כמיטב יכולתנו למי שצריך ויחסים טובים נרקמים בינינו, בדרך כלל. פרייג'ה, אישה מבוגרת מהכפר אל-בורג' שממול החווה, קוראת לי באישון לילה ומספרת על עגל שרק נולד ושראתה אותו הרחק בשטח, מחפש את אמו. זו יכולה להיות גם מלכודת פתאים, אבל אני מאמין לה ואכן מוצא את העגל בדיוק במקום שאמרה. גנבי המכוניות שעוברים דרך שטחי המרעה שלנו, בדרכם למשחטות הרכב בהר חברון, לומדים לסגור את שערי הבקר: ארץ בלי חוק, תפר הזוי בין מציאויות וסביבנו בועת שלווה.

מקרים חריגים מטופלים ב"חק אל ערב", כמנהג המקום, חוק קדום המזכיר במעט את חוקי התורה. יום אחד, בעת סיור על הגדר, אני תופס "על חם" נער בוגר שגונב ללא בושה קלחי תירס מהשדה ומכניס לאותם לתוך שקים שהביא לצורך העניין. בעניינים האלה דין פרוטה כדין מאה וצריך לעצור את העניין כאן ועכשיו. אני שועט אליו עם הטרקטורון, אומר לו "עלה". הנער קופא בפחד על מקומו ושואל "לאן?", חושש שאקח אותו למשטרה. אבל לא, אין לי כל כוונה כזו.

הוא נרגע, מתיישב על הטרקטורון ואנחנו מטפסים לכפר, מגיעים לבית המוכתר ואני מבקש "חק אל ערב", חוק הכפרים הקדום. תוך זמן קצר מתאספים בבית המוכתר זקני הכפר, שואלים במה אני מאשים את הנער ואני מספר. הם שואלים את הנער האם נכון הדבר והוא מודה במעשה בו במקום. נקבע פיצוי, כפי שביקשתי והנער נשלח לביתו. אחר כך ניגשם אלי כמה מהנכבדים ומבקשים למחול לו ולוותר על הסכום שנקבע. אני לא, ולמחרת מביא לי שליח לחווה את סכום הפיצוי.

השנים עוברות. הילדים גדלים, העצים, שהיו פעם זרעים שטמנו באדמה, הולכים וגבהים. העדר גדל ומתרבה, נוספים שטחים מגודרות חלקות ונזרעים שטחים נוספים. חיי הנישואין, שנטועים היו כנראה על אדמה שלא הוכנה כראוי, התקבעו כשותפות טובה, כחיים מקבילים. האהבה, שכבר חשבתי שאוכל לחיות בלעדיה, זורמת מידי הבוערות לילדים, לפרחי הגן, לבעלי החיים ולכל מה שאני בא עמו במגע.

חוות אלה: סימנים

בשנה האחרונה החל הסוף להראות פניו: איילת, סוסתי האהובה, אותה קיבלתי מאיש העמק יואל צפריר (תודה!), שהרביע את סוסתו עם סוס טהור גזע שיובא מארה"ב כמתנת נישואין מאוחרת, הייתה האתראה הראשונה. יואל הביא לחווה סוסת קווטר- פיינט חסונה, מוכתמת בכתמים גדולים של שחור ולבן, שאולפה על ידי ותוך שבוע הפכה לסוסת רכיבה מדויקת, עדינה ועוצמתית.

כבכל בוקר אני מתארגן לצאת לסיור בעדר, לסמן את העגלים הנולדים ולראות בשלום אמהותיהם: מוציא את הסוסה מהאורווה, מאכף אותה בזריזות וקושר אותה לגזע עץ הברוש שממול למחסן. הכול מוכן ליציאה- הסוסה, ציוד הסימון, לאסו. עולה לקחת משהו מהבית וכשחוזר למקום לא מוצא לה סימן. אני מתקרב ורואה שהעץ שנקשרה אליו שבור, חתוך לשניים: "הסוסה נבהלה משהו לא טוב התרחש" אני חושב, ובצעדים מהירים ניגש אל האורווה המצויה במרחק כמה עשרות מטרים משם. איילת שוכבת על צידה, בתנוחה לא טבעית. אני מתקרב אליה וכבר ממרחק של כעשרים מטר אני רואה את בטנה שסועה ובני מעיה שפוכים על הבוץ. מצבה נראה לי חסר תקנה: תוך כדי הליכה אני מוציא את אקדח ה"זיג" דורך ומצמיד אותו לכוכב הלבן שעל מצחה.

ירייה אחת מהדהדת בעמק היפה מקצה עד קצה.

אני פורק את האקדח ובצעדים מהירים נכנס הביתה, למיטה, מתכסה עד ראשי בשמיכה העבה ולא יוצא ממנה עד יום המחרת.

שלוש תאונות סוסים קורות לי בזו אחר זו, שלושתן עם סוסים שהגיעו לא מכבר מחוץ לחווה ולא אולפו אצלנו. תאונה ראשונה התרחשה כשסיימתי לעזור לחבר בכינוס עדר הבקר למכלאה באחד מבקרי יום השישי. רכבתי על סוסה שהשאיל חבר, ובשלב מסוים פתחתי בריצה בשביל המתפתל בין עצי אלה עבותים. לפתע אני רואה ממולי סיבוב חד ומנסה מבעוד מועד להאט את "בריזה", זה היה שם הסוסה, שהתברר לי בדיעבד שאולפה באלימות והפכה לסוסה היסטרית. הטיתי את גופי קדימה, בהתאמה למהירות ומאחורי העיקול רואה מולי שער בקר מרושת בגדר אוסטרלית החוסם את השביל. משיכה חזקה, הטיית גוף לאחור והצמדת הרגליים- אך הסוסה אינה מגיבה!

הדבר האחרון שאני זוכר בבהירות הוא את גופה הנתקל במהירות ברשת וקורס בו במקום ואילו אותי "טס" באוויר מרחק רב עד נפץ המכה שנשמעה כשראשי החשוף נחבט בסלע. חברי מצא עצמו לפתע לבד בשטח עם חבר חסר הכרה, באזור שכוח אל בואכה הרי חברון ומנסה ליצור קשר. במעורפל אני זוכר אותו צועק: "יש לי כאן אדם גוסס". לאחר כשעתיים מצליח רכב הפינוי להגיע לשטח ומוציא אותי בדרך לא דרך אל בית החולים, חסר הכרה, מוגדר על ידי הרופאים כ"פצוע אנוש".

ביום המחרת אני מתעורר ורואה מולי את פניה המודאגות של אמי. אני מקשר את התמונה האחרונה שאני זוכר, של התנגשות הסוסה בגדר למראה החדר בו אני נמצא, בטיפול הנמרץ ומבין את שקרה. שעות ספורות אחר כך אני משוחרר הביתה ללא סימן, כאילו לא קרה דבר.

התאונה הבאה ארעה בחווה, עם סוס אותו קנינו יום קודם לכן מסוחר סוסים שהאמנו בו. מסוס עבודה בעדר בקר נדרשות יכולות פיסיות גבוהות עם איזון נפשי ותגובות מתונות להפתעות שבדרך וזה מה שציפיתי לקבל. העברת העדר מחלקת "חרבת זק", החלקה הדרומית ביותר של החווה, ארעה ללא תקלה. שני סוסים, טרקטורון ו"נץ"- כלב הבורדר קולי הנאמן, מסייעים לאיסוף העדר הנע בקצב אחיד, צובע את הגבעות הירוקות בכתמים חומים ומעלה מרגליו ענני אבק. תוך כמה שעות הגיעו הפרות לאזור המכלאה והחלו לעלות במעלה השביל בצעד נמרץ. אחת הפרות סוטה ממסלולה, ואני, שחסתי על שתילי הזיתים הצעירים, יורד אליה במהירות כדי להחזירה לטור הפרות.

הוראה קצרה לנץ כלבי הנאמן, והפרה שוב על הדרך. אני מגביר מעט את המהירות ומצמיד את עקבי לבטן הסוס המזיע. לפתע מתחלק האוכף ונטה על צדו. בתנועת אגן מהירה אני מיישר את גופי מתכונן לרדת ולחזק את רצועת הבטן שהחליקה, אך והסוס פותח בדהרה מהירה, האוכף מתהפך באחת וראשי נחבט שוב ושוב בשביל הכורכר הקשה. הסוס נבהל ומגביר דהרתו, תוך כדי שרגלי תפוסות עדיין בארכובות האוכף וראשי מוטח ונחבט באדמה הקשה. לבסוף אני ניתק מהאוכף, נשאר כמעט ללא שערות בראשי ש"שוייף" על השביל, מחוסר הכרה. אחרי מספר שעות שבה אליי הכרתי, ולמעט הראש הקרח זמנית לא נותר סימן לתאונה.

התאונה האחרונה קשה מכולן: לקראת עונת ההמלטות של המבכירות מגיע לחווה סוס צעיר ומנומר, לקראת אילוף. מכניס אותו לחצר בה היו אותו יום כמה סוסות, שיתרגל לסביבתו החדשה. למחרת בבוקר, לאחר שהילדים יצאו לגנים וביה"ס, אני ניפנה להכניס את הסוס לתאו, ניגש אליו בזהירות, מהצד, לא בוטח בו עדיין. לפתע מתרומם הסוס על רגליו הקדמיות כציר סיבוב, מכנס לבטנו את רגליו האחוריות ובועט בי בעוצמה בתנועה מהירה וחזקה: שתי הפרסות פוגעות בי בצד החזה ומעיפות אותי מספר מטרים באוויר אל מחוץ לחצר הסוסים. אני מרגיש שהאוויר אוזל מריאותיי: כאב חד פולח את חזי ואני לא מצליח לנשום.

בחווה לא נותר איש. צדק שותפי בשטח ללא כל קשר ואני שוכב כאן על האדמה התחוחה והמאובקת, מנסה ללא הצלחה להכניס אויר לריאותיי. הזמן, ועמו האוויר, הולך ואוזל. אני מנסה לשמור על קור רוח תוך כדי המחנק המתגבר ונזכר בהערתה של מורת היוגה באחד התרגילים, המורה לנו למתוח את ידינו ולמתוח אותן מעלה כדי לפנות מקום בחלל בית החזה. מנסה, מותח את ידי ומצליח להכניס מעט אוויר בנשימה חטופה וקצרה. אט אט נכנס אויר: אני נושם, בקושי, אבל נושם.

אחרי זמן מה מגיע לחווה אחמד, חברי מהכפר בית מרסים. הוא לא רואה איש בחווה ומחפש אותי. איכשהו אני מצליח לקרוא לו לסייע. הוא תומך בי, גורר אותי לקרוואן ומסייע לי לשבת על הכורסה. עכשיו אני חש עם כל נשימה כאבי תופת ועובר כך את השעות הבאות.

לאחר כמה שעות מגיע רופא מהקיבוץ השכן, רואה את מצבי ומזריק לי מיד מורפיום. הכאב נעלם ולראשונה אני מצליח לנשום באופן חופשי. בבית חולים אני מצולם, מאושפז עם אבחנה ברורה: "חזה אויר". ארבע מצלעותיי שבורות והריאה מנוקבת, מה שיכול להוות סכנת חיים מידית. אני קורא לרופא ואומר לו שאני חייב ללכת הביתה, אין לי ברירה- אלו ההמלטות ראשונות של המבכירות, הן בחלקה רחוקה ועשויות להיגנב. הרופא חושב שיצאתי מדעתי ואומר לי: "תשמע בחור, הסיכוי שלך לחיות הוא אולי 50%, הריאה שלך מנוקבת, מדממת, חזה אוויר. תנועה שלא במקומה עשויה לגרום לה לקרוס".

אני חותם על טופס הסרת אחריות ויוצא מבית החולים. מגיע הביתה ויושב על הכורסא, עטוף בכריות וסובל כאבי תופת עם כל נשימה ונשימה, וגם ביניהן. למחרת בבוקר מסייע לי צדק לעלות על הסוסה. אני כואב, כל תזוזה גורמת לכאבי תופת אבל נצמד לסוסה תופס בקרן האוכף ומושך את עצמי למעלה עד שגופי רכון מעל האוכף. עכשיו נשאר רק להעביר את הרגל לצד השני: מטה את הגוף קדימה ואיכשהו הרגל עוברת ואני מזדקף, מסמן לסוסה ויוצא לשטח. הנשימות קצרות, שטוחות. כך מעל חודש וחצי שלא מרפה ממני הכאב החד, ביום ובלילה. לבסוף אני נרפא אך הפעם זה לוקח הרבה זמן.

לקראת הסוף מתים הכלבים האהובים בזה אחר זה: ראשונה מתה 'אלזה', הכלבה שהבאנו עוד מהתקופה שגרנו ליד המעיין במוצא העתיקה. זמן מה אחר כך מת מול עיני 'נץ', כלב הבורדר קולי המסור והאהוב, שגווע מול עיני לאחר שיצא בעקבותיי ואכל מרעל קטלני. 'לארה', הכלבה הקווקזית טובת הלב נפגעת באגן ירכיה מרכב ומורדמת על שולחן הניתוחים בבית החולים הווטרינרי שבבית דגן, ואחרון חביב- 'סולו' הרועה הקווקזי הנאמן, שתלה עצמו ברצועה כשניסה לקפוץ מעל הגדרה המרושתת. אני נושא עמי את כולם באהבה.

תמונע

עַתי, חברי משכבר הימים, נמצא עכשיו בתהליך גירושין, ובונה מחדש את חייו. חיינו שזורים מתחילת הטירונות בסיירת שקד ועד היום, דרך הרפתקאות, אהבות ומעשים מסמרי שיער שעדיף שלא לספר עליהם, ודאי שלא לכתוב. "כשהם יחד, אין שום גורם מרסן. הם יכולים להחריב את העולם", אמר פעם אבא של דלית בניסיון מוצלח לשכנע אותה שלא לקשור איתי את חייה. בהמשך חיי אעבוד מדי פעם בפעם במסגרייה של עתי, כפועל, מוציא את לחם יומי ונהנה מהחיות במקום.

עכשיו, לקראת הסוף, אני מניע את ה־VFR 750 בנהמה, ויוצא לחפש אותו בעיר הגדולה. כל מה שאני יודע זה שהוא נמצא עכשיו באיזה מרתף בניין בדרך בגין, אין לי מושג היכן. נותן לחוש לעבוד ונוסע לאורך הרחוב הארוך עד שנעצר ליד בניין שנראה לי כמתאים. מקיף את הבניין, יורד במדרגות למרתף צבוע שחור, מואר באור צהבהב. הדלת פתוחה, אני נכנס ומוצא בפנים שתי בנות המביטות בי בחשדנות. המקום נראה לי מתאים למה שתואר לי ואני שואל: "עתי כאן?"

"הוא יצא כבר", הן משיבות מסויגות, מן הסתם בגלל המראה של האופנוען הזר עם בגדיו המכוסים בוץ.

"מה זה המקום הזה?" אני שואל ונענה: "זה תיאטרון, תיאטרון תמונע",

"אה, יופי. גם אני בא מתיאטרון" אני אומר, "תיאטרון של החיים".

חודש אחר כך אני מוצא עצמי בקבוצת תיאטרון של נאווה צוקרמן, מייסדת תיאטרון הפרינג' תמונע, בית לאמנים.  העבודה נרקמת דרך תנועה, ביטוי ויצירה, כמו גם באמצעות מוזיקת רקע נוגעת ללב, שנבחרת על ידי נאווה ברגישות רבה. ריח בושם נשי ונעים ממלא את החלל.

"היכן איבדת את הלב שלך?" שואלת נאוה בקול את איש הקרבות המצולק. "נעם לא חם לו, לא קר לו, ואין לו רגשות" צוחקים ביחידה. "זה לא ממש מדויק," אני חושב, "רגשות דווקא יש, אבל באמת לא חם לי ולא קר לי, סיבולת גבוהה."

מדי פעם בפעם אנחנו מתכנסים להפקה אינטנסיבית של הצגה, המורכבת מסיפור שלד שאליו נשזרים סיפורים שיוצרים חברי הקבוצה, נשזרים על ידי נאווה למרקם מהודק חושני ומרגש. עולם חדש לגמרי, קסום. אני יוצא מהחווה לתאטרון, למופע שהכנו, ועובר בעדר הבקר, לראות שהכל תקין. כבר מרחוק אני רואה את העדר מצטופף ליד השוקת ומבין שיש בעיה, שהכל לא תקין… עוד שעתיים מתחילה ההצגה שאנחנו עובדים עליה ביומיים האחרונים, יש לי שם תפקיד מורכב, מכיל הרבה קטעים הנשזרים במקומות שונים בהצגה, ואני חייב להגיע בזמן.

חייב או לא, כמו שדברים קורים בחיים, מתברר שהפרות קרעו את צינור המים ועומדות עכשיו צמאות בחום הכבד ליד השוקת הריקה. אני לא יכול לצאת לדרך לפני שאתקן את הפיצוץ ואוודא שכל הפרות הצמאות שתו, עד האחרונה שבהן. אני מתקן, זה לוקח זמן: אי אפשר להגיד לצ'יפס במחבת נו…" אמרה לי פעם מישהי.

נותרה לי עכשיו פחות משעה להצגה! מניע את מכונת הזמן, מרכין את גופי ומשייט בקצה מד המהירות. אני מגיע לתיאטרון כשכולי מלא נתזי בוץ, רואה את הקהל מתיישב באולם, נכנס ומתמקם.  הפסדתי את החזרה האחרונה ועוד מעט מתחילה ההצגה, ספור מסגרת של לוויה בה מתוודעים אנשים זה לזה, כל אחד מעלה את סיפורו ותוך כדי ההצגה מתגלה העלילה שמאחורי העלילה.

ההצגה מתחילה ואני נוכח שאני לא זוכר דבר, ממש כלום. כלומר, זוכר את הקטעים שלי אבל לא זוכר את הסדר, מתי עליי להיכנס. "נעם", אני אומר לעצמי, "זו ההצגה שלך, עשה הכי טוב שאתה יכול". מרגיש כמו במבצע, כשהמתח כבר מאחורי ואני שקט, נוכח וממוקד, כאן ועכשיו.

ההצגה מתקדמת ולפתע שקט: אני מסתכל על יעלי, עוזרת הבמאי המנהלת את סדר ההצגה, ורואה את עיניה הרושפות אש ננעצות בי בזעם. "בסדר יעלי, אני מבין, עכשיו תורי". והנה יש לי נקודת אחיזה: עיניה הירוקות והיוקדות של יעלי. בקטע הבא אני מדייק יותר וכן הלאה. בסוף ההצגה זוכה מהקהל לתשבחות על משחקי המשוחרר והטבעי.

האופנוע מאפשר לי לחבר עולמות, לחיות במציאויות שונות בו זמנית, לערבב זמנים. למכונה שישה הילוכים, כבר בהילוך שני אני במהירות של מאה ועשרים קמ"ש. מהירות השיוט נעה בין מאה ושמונים בתחילה למאתיים ועשרים קמ"ש ועל כבישים פתוחים המחוג מצביע על מאתיים וארבעים קמ"ש. את המרחק ממרכז תל אביב עד מרכז ירושלים אני גומע בעשרים וחמש דקות, מכונת זמן.

במהירות שמעל מאתיים קמ"ש המציאות מהירה מן המחשבה ובמאתיים וארבעים קמ"ש אני הופך לאחד עם כל היש. זה ממכר ואני חושב לחפש מכונה שתדע לעבור את השלוש מאות קמ"ש אבל השם הטוב מחליט שדי ואני נפרד מהאופנוע לאחר שרכב מסחרי פוגע בי מהצד בכביש גהה במהירות זחילה ומרסק את האופנוע לחתיכות: אני עף מעל הרכב שלפני למרחק עצום, נוחת על הראש וקם ללא פגע.

נאווה מאפשרת לי לכתוב ואני מודה לה על כך. בחושיה החדים היא מזהה משהו ומעמידה לרשותי מקום, חלל וזמן/

ימים של כחול, האישה

ימים של כחול: האיש

חוות אלה: הסוף

שתי שלוחות ועמק שביניהן היוו את הבסיס למבנה החווה, לשתי נחלות וחצר משקית משותפת ביניהן. מעבר לשטח המשק ולמכלאות משתרעים אלפי דונמים של מרעה טבעי, בסיס לגידול עדרי הבקר והצאן. ברבות הימים, כשהחלו הקרוונים להיות צפופים על המשפחות הגדלות עלה נושא בתי הקבע, התקבלו אישורים לנחלות ונקבעו במדויק מיקומי הבתים. אני מכין משטח של כשני דונם לבניית הבית, במחצית גובה הגבעה, מעל העמק הארוך והיפה, אל מול הרי חברון התנכיים, הנצבעים כל ערב בגוונים של אדום וסגול.

עולה לחלקה שהכשרתי במורד הגבעה, להראות לאישה את המקום המיועד, ניסיון אחרון ותמים לבנות בית ולאפשר שמחה. התגובה אדישה ונוחתת עליי ההכרה: "נעם, לא יהיה לך כאן בית". חלום חיי הוגשם, הקמתי חווה פורחת אך לא יהיה לי כאן בית. שנים רבות של יגיעה עקשנית, יום ולילה, קיץ וחורף, תמו.

אני לא מוציא מילה. יורד מהגבעה וחושב איך להתיר את הסבך הבלתי אפשרי: מול השותף, מול האישה, מול הילדים. עולה בי מחשבה שלפרק יהיה הרבה יותר קשה מלהקים. תחילת הסוף.

שתי משאיות "פול טריילר" עמוסות פרות אדומות שכונסו משטחי המרעה נשקפות מן המרפסת, מוכנות לתנועה לעבר אחד מיישובי הצפון. "מכרת את הפרות, חלום חייך, עכשיו תורי" אומרת האישה ואני שותק, לוגם את הקפה ומלווה במבטי את אחרונות פרותיי, נמוגות באבק הלבן שמעלים גלגלי המשאיות. שבוע לאחר מכן אנחנו כבר לא גרים בחווה וזמן קצר אחר כך נפרדות הדרכים.

בחדר עם ארבעת ילדי, יושבים על מיטת הקומתיים שבניתי בחווה: בתי הגדולה בוכה, מבינה. אני מספר שאמם ואני נפרדים ומבטיח לא לעזוב אותם לעולם, אמירה שמשתדל בכל מאודי לקיים אותה בשנים הבאות בכל מצב ומכל מקום בו אמצא. בתי הקטנה אומרת ספק בעצב ספק בחשש: "אבא, אני לא רוצה להיות עצובה". הבן אומר: "הצצתי לכם מחור המנעול, ראיתי מזמן שאתם לא מסתדרים". בני הקטן מתרפק עליי והבכי נמשך.

חווה בלב

"אתה לא נראה כלל כמתלבט, אתה נראה דווקא מאוד שלם בהחלטתך. אתה יוצא לדרך ארוכה-ארוכה, אבל תהייה לך שוב חווה. חווה בלב".

פרק ז': ארבע עשרה מידות רחמים.

error: Content is protected !!
גלילה למעלה