פרק ה': החול יזכור

החול יזכור את הגלים אבל לקצף אין זוכר
זולת ההם אשר עברו עם רוח לילה מאחר
מזכרונם הוא לעולם לא ימחה.

הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן.
נרות הלילה דעכו. הידידות האהבה
הנעורים שבאו פתע אל סופם
הנעורים שבאו פתע אל סופם.

כמוהו גם על חוף ליבם רטט אז משהו חיוור
והם רשמו בתוך החול, כשהירח העובר
האיר פתאום פנים זרות ושחוק רפה.

הכל ישוב אל המצולות…

היו שם קונכיות ריקות שנהמו קינה של ים
ובית עלמין על הגבעות
ושניים שחלפו דומם
בין החצב והקברים והשיקמה.

הכל ישוב אל המצולות…

מילים:צילים: נתן יונתן, לחן: נחצ'ה הימן, שרה חווה אלברשטיין

גוש קטיף, אחרי

היישוב הראשון שבו אני נפגש עם אנשי גוש קטיף הוא שכונת ה"מגורשים" של יד בנימין: פגישה אישית, קרובה, מרגשת. היישוב בנוי מכמה שורות של בתים חדשים ואחריהם שכונה של קרוואנים מורחבים, "קרווילות" כפי שנקראו בתיהם של מתיישבי "גני-טל" שבגוש קטיף, הנמצאים כאן עד שיוקם יישובם החדש. עובר מבית לבית: למי שמתעניין אני מראה את הספרים. מתפתחות שיחות אנשים שואלים מהיכן אני, מנסים לשייך. חלק גדול מאנשי הגוש תקוע כבר זמן רב בקרוונים או מגורים ארעיים. בעלי משק חקלאי, בעלי תפקידים, מצאו עצמם ללא דבר. אני חש הזדהות עם הכאב של האנשים  אותם אני פוגש, כל אחד והגירוש שלו.

החיים נמשכים אבל העצב ניכר.

באחד הבתים, כמו ציור של "מזרח" לזכר בית המקדש, שלושה ציורי קיר קטנים, זה מעל זה. בעליון מצויר תמר זקוף ונושא פרי, מתחתיו ציור של התמר כרות, ולמטה אותו גדם שמנץ עלה חדש…בעלת הבית מספרת שנשים מגבעת שמואל באו ושאלו במה אפשר לשמח, להשתתף. לבסוף ציירו את הציור, בתקווה. איזו אמונה, איזו תמימות.

מרחוק, בתחילת שורת הבתים הבאה, מושך את ליבי בית שנראה עטוף אור ואני דופק על הדלת. פותחת לי אישה בעלת סבר פנים נאה ואני מוזמן להיכנס. הבית אכן מואר, לכל פרטיו. אני אומר זאת לטובה, בעלת הבית והיא מחייכת. ברור לי שהאור בא ממנה, אבל הוא מוקרן לכל חפץ ופריט בבית. היא מספרת על חוויות הגירוש שעברו, ללא כעס: "צריכים לראות איך אנחנו יכולים להפוך את הנעשה לטובה, שמה שקרה יהיה הזדמנות לאהבת חינם" היא אומרת בשלווה מופלאה.

מתפתחת שיחה דרך הספרים, ובכלל. מספר קצת ממני, על הגירוש הפרטי שלי. מספר לה על שיר שכתבתי, "שהכול נהיה בדברו" ושואל בפשטות אם היא רוצה לשמוע אותו. כן, היא תשמח ואני שר. טובה שואלת אם ארצה לשיר אותו בעצרת השנתית של הגוש. אני לא והשיר מתחבא, בינתיים. נפרד לשלום ויוצא מהישוב, מרגיש שלא יכול להכיל יותר כרגע את הכאב, האהבה ומסירות הנפש התמימה.

היישוב ניצן מהווה בעצם מחנה מעבר ענק של פליטי גוש קטיף ומורכב משורות ארוכות של "קרווילות", מעין קרוונים מורחבים. מרגיש קצת לא נוח לעבור ולמכור כאן את ספריי, לא נראה שיש כאן למישהו כסף מיותר. בכל זאת עובר, שומע סיפורי חיים, אנשים שנותקו באחת מאדמתם, חווית אישיות מהגירוש, המפגש עם אטימות החיילים, החיילות ואנשי "שלטון החוק", חוסר האונים מול המכונה המשומנת שעמדה מולם והאכזבה הגדולה ממה שהיה מועצת יש"ע, ששיתפה פעולה ביודעין עם השלטון, תוך הסתרת הדבר מהמתיישבים התמימים. הבתים שקטים, שקטים מדי, "משהו לא בסדר" אני חושב ואחר כך מהרהר: "שקט של אחרי חורבן, של מי שראה את ביתו חרב נגד עיניו".

"כאן תהיה ניצן החדשה" מצביע האיש מערבה, אל עבר הדיונות החוסמות את הים. שלדי בתים ראשונים נראים מבצבצים מן החול. נכון להיום, כעשר שנים אחרי, כמחצית מהתושבים עדיין תקועים בקרוונים מתפוררים. חלק מהתושבים ששפר גורלם עברו לישובים אחרים, לחלק לא עמד כוחם, חלק כשל כוחם. כמה שנים אח"כ מוקמת ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת הטיפול הכושל במגורשים: "הממשלה כשלה כישלון שקשה להפריז בחומרתו בטיפולם במפונים", היא קובעת, "המגורשים הפכו אזרחים אשר המדינה עצמה הפכה אותם לפליטים במולדתם".

אריאל שרון קורס ומאושפז בבית החולים עין כרם בירושלים. כמה ימים אחרי כן, במניין שבת בכותל ולאחר קריאת התורה, מזכירים המתפללים במניין את מכריהם הזקוקים לרפואה שלימה. אני מפריד לרגע את הגירוש האכזרי מן ההיכרות האישית ומוסיף את השם "אריאל בן ורה". דממה. מבטי זעם של המתפללים מופנים אליי, שליח הציבור מביט בי ואומר: "תגיד תודה שאנחנו לא מקללים אותו". איזה כישרון אני, מתברר שמכל המניינים בחרתי להשתתף דווקא במניין של ותיקי הרב כהנא.

היישובים יתד ויבול נמצאים בחבל אשכול הסמוך לגבול סיני ובהם החלו כמה משפחות להקים את בתיהם החדשים. מגיע ליבול ופוגש את אנשי נצרים לשעבר, יישוב שניהל את חייו משך שנים ארוכות במסירות נפש, תוך שהוא סופג ירי בלתי פוסק של נק"ל ומרגמות מתחומי העיר עזה. פוגש משפחות ששיכלו את יקיריהם בפיגועי ירי והפגזות, בוחרות בחיים ומתחילות הכול מחדש. ניכנס לבית מעוטר בצילומים מרהיבים של יישובי הגוש, חוף הים הבתולי, החממות: האם מראה לי בתקווה את הגבעה עליה הם מקווים להקים את ביתם החדש, אי שם באופק. מספרים לי על חוסר רצון לסייע, על כך שבמקום שהמדינה תסייע להם בהתלהבות להקים מחדש את חייהם הם נתקלים בסחבת וגרירת רגליים, אבל רוחם איתנה ויישוב תורה חקלאי חדש מוקם בארץ ישראל.

כמה עשרות משפחות הגיעו ממעונן הזמני ליישוב יתד, חדורי אמונה ומרץ להקים שם את חייהם. התושבים החדשים, חלק גדול מהם עדיין גר בקרוונים, החלו לבנות במקום את בתיהם ולהקים בצד המשקים החקלאיים חיי תורה עשירים: תלמודי תורה, ישיבה, אולפנה, מכינה בתי מדרש ושיעורי תורה: האמונה מתבטאת בעשייה, על אף כל המכשולים.

פונה עכשיו לשקף ואמציה, מזרח חבל לכיש. מבקר את חברי דוד הגר כבר שנים רבות במושב שקף. אנחנו מכירים עוד משנות עבודה משותפת בעדר הבקר של מושב לכיש, שם עבדתי לפני עלייתנו לחווה. עכשיו אנחנו שותים קפה במרפסת ביתו והוא מספר לי על שכונות המגורשים שמוקמו זמנית בשקף ואמציה ועל שאר היישובים המתעדים להיבנות עבורם באזור: מיתר-כרמית, אמציה, שומריה, מרשם, בני דקלים (חזן), חרוב ושקף.

יותר מאוחר, בשכונת הקרוונים שביישוב אמציה, אני פוגש את אליהו אקרמן, פסיכולוג המלווה בני נוער במצוקתם ותהליך התבגרותם. באחד מסרטי הגירוש הוא מנסה לדבר על ליבם של חיילים וחיילות שהגיעו להרוס את ביתו וחייו. הוא זועק מדם ליבו, מנסה לשכנע אך ניתקל בעניים אטומות ולב סגור. לבסוף דיבורו גווע, נאלם. אליהו מקבל אותי בחום רב ומספר לי על הקרע שנחרט בבני הנוער שחוו את הגירוש, על חוסר האמון במדינה שהפקירה אותם, ברבנים, במחנכים, בממסד.

עוד חצי שנה איש לא יזכור

כמו רוב החיילים חווה בעז את "ההכנה המנטלית", כך כונתה שטיפת המוח שהפעיל מערך הפסיכולוגיה של צה"ל על בחורים צעירים, ברובם צעירים חסרי יכולת התמודדות והבנה, שמי מהם שחשב שלא להשתתף בגירוש נמצא מיד תחת איום כליאה, העפה מקורס יוקרתי או מתפקיד עליו חלם. חיילי וחילות צה"ל תרגלו לקיחת ילדיהן מזרועותיהן של אימהותיהן כדי שתיאלצנה ללכת בעקבותיהם, תרגול של האזנה בפנים אטומות לבכי עתידי ואטימת הלב אל דברי המתיישבים. האימון פעל לכאורה היטב, אימהות שילדיהן נלקחו והועלו לאוטובוס התחננו לפני חיילים ושוטרים ש"לפחות יסתכלו להן בעיניים" אך נתקלו במבט אטום, ראי הנפש הצעירה שחוללה מבלי דעת.

כשנקרא בעז מהקורס בו היה כדי להצטרף ליחידתו, לקראת ביצוע תכנית "ההתנתקות", לא שיער שהילה, אשתו לעתיד שבעוד שנים אחדות יגור עמה בבית האבן המקסים שיבנה בתקוע ד', לוקחת עכשיו חלק בהפגנות של "בני תנועת המושבים" ומניפה שלטים בעד הגירוש מול עיניהם המשתאות של מתיישבי גוש קטיף. עכשיו, בבית האבן בגבעה, היא מספרת שראתה במתיישבים אויבים, זוכרת שצעקה אליהם קריאות גנאי ולא שיערה כלל שזמן קצר אחר כך תתחיל בתהליך של חזרה בתשובה, תכיר את בעלה ותתגורר עמו ב"גבעה", בתקוע ד'.

באותו זמן מקבל ציוותו פקודה לתצפת ממרומי גבעה החולשת על פתחת נחל עזה ולדווח על אזרחים המנסים להיכנס לגוש הנצור. "בימים הראשונים", כך הוא מספר, "ביקשתי מהחבר'ה להישאר בתצפית, כך שיכולתי שלא לדווח על השיירות הרבות שעברו ממש מתחת לאפינו. לאחר זמן הגיע אלינו מפקד הגזרה, זועם ודורש לדעת מדוע לא התרענו על שיירות המסתננים. בקושי רב שכנענו אותו שהוצבנו בנקודה לא מתאימה, כך שהשטח בו עברו היה 'שטח מת' לגבינו ולא יכולנו לראות משם את האנשים. כשהעניינים התחממו הודעתי למפקדי הישיר שאני לא מתכון לקחת חלק בגירוש. הוא ניסה לתת לנו תפקידים אחרים, עד, שלאחר התפתחויות נוספות, בהן סירבתי גם לקחת תפקידים במעטפת התומכת בגירוש, לא ניתן היה להתחמק מהכרעה: הודעתי, עם א', חבר נוסף (אף הוא מתקוע), שאני מפקיד את הנשק והלכתי הביתה, עד סוף הגירוש.  עם חזרתנו נשפטנו, נשלחנו למעצר והודחנו מתפקידנו כלוחמים בפלוגה למשך זמן רב".

עשר שנים קודם לכן, על רקע פינוי בסיסי צה"ל בשומרון בשנת 1995, אמר אריאל שרון, אז העומד בראש מפלגת הליכוד: "אם חייל מרגיש שהפקודה שניתנה לו היא בניגוד למצפונו, עליו, באופן אישי, ואני מדגיש, באופן אישי, להתייצב בפני מפקדו, להסביר לו זאת ולהיות מוכן לשאת בתוצאות".

שנתיים אחר הגירוש מספרת לידידיה מאיר מי שהייתה חיילת בעת הפינוי: "הגענו לבתים של המשפחות, ושם היה מאוד מאוד קשה. הכאב שהיה שם, היה להם ילד בן 11 שלא הסכים להתפנות, והוא פשוט צרח וצרח וצעק ובכה… בידיים של ההורים שלו הוא עשה את זה. הוא בכה ושאל 'למה אתם עושים את זה? איך אתם יכולים לעזוב את הבית? למה אתם מקשיבים להם…? זה היה ממש מזעזע. הצעקות של הילד הזה נמצאות איתי כל יום. ממש… זה דבר שאתה זוכר אותו כל יום. זה דבר שאתה קם אתו בבוקר. אם אתה מתעלם ושם את זה בצד – הכול בסדר, אבל כשבאמת חושבים על זה והתמונות חוזרות חזרה – זה מזעזע. זה חי ובועט וכואב ובוער. אני מקווה שהמשפחות והתושבים יסלחו לי, קודם כל כאדם פרטי שביצע את הדבר הנורא הזה, וגם כאזרחית המדינה. שיסלחו לי כחיילת, כי ביצעתי תפקיד בשם המדינה והזרוע המחוקקת של המדינה… אני מרגישה שכמדינה בגדתי בהם. בגדתי גם כאדם פרטי וגם כמדינה. אני שומעת הרבה דיבורים על פינויים וויתורים כאלה ואחרים. נראה לי שכל בר דעת רואה מה קורה באזור שפינינו אותו. אני מקווה שגם חיילים נוספים יבואו בעקבותיי, שזה יביא אנשים נוספים להיחשף. אני יודעת שאין אף אחד שיכול לומר 'עשינו יופי של עבודה בהתנתקות', כולם היו שבורים מזה. רציתי לבקש את סליחתן של המשפחות המפונות, את סליחתן של הנשים היקרות שאני הוצאתי בידיים שלי "בנחישות וברגישות" מביתן, את סליחתה של האדמה שבניה ובנותיה, שדותיה הפורחים, הדשאים המוריקים והבתים שוקקי החיים נקרעו ממנה באחת… אני כותבת כדי שאף חייל לא יסכים לבצע בעתיד פקודה כזו, פקודה לא ערכית בעליל. מדברים אצלנו תמיד על הומאניות כלפי שכנינו הערבים, מה עם שכנינו היהודים?"

אכן כאן נגמרת ה"הומניות", באופן מוכר היא מופנית כלפי זרים, לא לאחים: בשיעור תורה שבועי אצל אישיות מפורסמת אני נמצא עם כמה חברי ילדות שלו, מדבר בכאב על הגירוש המתוכנן, מול עיניים אטומות. "איך אתם רוצים לעשות את זה לאחים שלכם?" אני שואל ואחד מהם אומר בתיעוב: "הם לא אחים שלי".

מערכת הסתה משומנת ומתואמת היטב פועלת בתקשורת הישראלית כנגד אנשי הגוש: לקראת הגירוש מופיעות כתבות המשחירות את פני המתנחלים "המסוכנים" ואת החיים הטובים המצפים להם ב"קרווילות". כתבה אחרת מתארת את כמות הנשק "העצומה" המצויה בידי המתנחלים, עד כדי כך מגיעה השנאה ליהודים שהקימו בשליחות המדינה חבל ארץ לתפארת, חקלאות מתקדמת, חינוך, מדרשות, ישיבות וחיי קהילה עשירים, שנאה לאלה שספגו יום־יום פיגועים, ירי מרגמות ולא חשבו לרגע אחד לעזוב. ההסתה גוברת ואחוז התמיכה בגירוש עולה בהתאם, ומגיע ל 64% מכלל הציבור.

פרשיות שחיתות בהן נחשד רה"מ שרון מועלמות במתכוון מהציבור כדי לאפשר לו לבצע את הגירוש: "שומרים על האתרוג" כך קראו לזה עיתונאים, ללא בושה: "צריך לשמור על שרון כמו על אתרוג" כתב עיתונאי בכיר. רבים מחבריו העיתונאים טוענים שיש להתעלם מהאשמות אלה, כדי שתכנית "ההתנתקות", השם המכובס שניתן לגירוש, תצא לפועל.

אנשי היישובים בעוטף עזה, אנשי הקיבוצים ותנועת המושבים, מפגינים מדי יום שישי בצומת גמא הסמוכה לכניסה לגוש קטיף בקריאה למתנחלים: "שובו בנים לגבולנו", "די לגוש, די לכיבוש" הם קוראים ואינם משערים את המצפה להם שנים אחדות אחר כך.

"זה מעולם לא היה קשור לפלסטינים, לדמוגרפיה, לשאיפה להסדר שלום, לתשישותו היחסית של צה"ל או לכל אחד מן ההסברים שניתנו לנו. המניע היה אחר לגמרי- הפרת האיזון העדין בין חברת המתנחלים לבין החברה הישראלית. הוחלט ללמדם שיעור בצניעות, ואולי גם בדמוקרטיה", כך אומר העיתונאי יאיר לפיד, שר האוצר לעתיד לבוא. "היינו מוכנים לתמוך בתוכנית ההתנתקות, כי היא מעשה בעל חשיבות היסטורית אמתית להוצאת המדינה מהבוץ". אומר יצחק הרצוג מהעבודה. "יש טענה שיהיה איום על הישובים בנגב. עוד לא שמעתי טענה מגוחכת מזו" אומר מאיר שטרית, אז שר או חבר כנסת.

רה"מ שרון מודיע בביטחון: "אני רוצה שתדעו, אשקלון וישובים אחרים לא יהפכו לקו החזית: אני מבין בביטחון ואני מבטיח לעם ישראל ארבעים שנים של שקט". עתירה נגד הגירוש נדחית על ידי בית המשפט העליון: "הפינוי מפחית את רצונם של הפלשתינים לפגוע באוכלוסייה ישראלית", כך נאמר בהחלטת בית המשפט.

בג"ץ דוחה את עתירת המתיישבים וטוען בשם המדינה: "תכנית ההינתקות הינה חיונית לביטחון ישראל, לשגשוגה ולעתידה"… הסיכון לחיילי צה"ל יקטן… הפינוי ישפר את מרקם החיים של התושבים הפלשתינים ויפחית את רצונם לפגוע באוכלוסייה ישראלית" ודוחה את עתירת תושבי גוש-קטיף, הטוענים כי "תכנית ההינתקות תעודד את אויבי ישראל אשר יגיעו למסקנה כי הטרור הצליח. איום הטרור על ישראל יגדל. יאפשר חידוש תשתיות הטרור ויצריך כניסה מחודשת של הצבא… במאבק נגד המחבלים".

לקול אחד אף אחד לא שם לב. היה זה קולו של ראש ההנהגה של החמאס בגדה: "גם תכנית ההתנתקות של אריאל שרון היא הישג גדול הנובע מהפעילות שלנו" אמר השייח חסן יוסף, בריאיון בכלא הישראלי.

"מה אתה רוצה נעם, עוד חצי שנה אף אחד לא יזכור בכלל על מה אתה מדבר" אומר לי חבר לאחר שרואה אותי נרעש מהחורבן המתקרב, "חצי שנה, לא יותר".

שרון: לפני, הרבה לפני

הקשר עם משפחת שרון היה קרוב וכמעט משפחתי: כילדים גדלנו, אני וחבריי הקרובים, על גבורת אנשי ה-101 ואריק שרון בראשם. עד היום נמצאות אצלי איפה שהוא חתימותיהם של אנשי היחידה שאספתי, כילד בן שמונה, בבר המצווה של בנו של ג'יבלי בכפר חב"ד, אותו ג'יבלי הזכור לטוב שבגיל קרוב לשישים הצטרף אלינו לפעילויות סיור בלבנון. חוות השקמים נקנתה בעבר ממקימיה האוסטרליים בידי דודי, אך בעקבות תפקידו במוסד לתפקידים מיוחדים הרחיק לזמן מה מהארץ ומכר אותה לאריק שרון.

הקמת החווה, שירות משותף וקירבה פיסית בין החוות הידקו את הקשר: עמרי וגלעד סייעו לא אחת בשמירה בלילות, אני ביצעתי גידור לשטחי המרעה של חוות השקמים ("נעם, בבקשה, אל תגנוב בשבילנו שטחים, אלו שטחים של שכנים טובים שלנו" ספק מתחנן ספק צוחק עליי גלעד כשאני מנסה להכניס דונמים נוספים לשטח) ולא אחת נקראתי להעברת העדר או לתפוס עגלה פראית ב"לאסו" לפני חשיכה. אריק, איש חם ומלא הומור, היה נוהג לבקר מדי פעם בפעם ולראות איך מתקדמת הקמת החווה המתפתחת שלנו ו"מה שלום הילדים הרעבים" כפי שנהגה לילי ז"ל לומר כשאירחה אותנו בחביבות וחום, תוך שהיא מטעימה אותנו ממעדני הגבינות והזיתים שהכינה. זכור לטוב מבצע חילוץ של עגלה שנגנבה ונמצאה בכפר דיר אל עסל, בעקבות מודיעין מדויק שקיבלנו מאחד מחברינו שם. לאותו מבצע הגיע גם רוני סחייק, איש המשפחה הדובר ערבית רהוטה על ניביה השונים, שעוזר לנו לדובב את "המקומיים" ולהשיב את העגלה הביתה. על כל אלה אני מכיר תודה.

נוה דקלים, נצר חזני, פאת שדה, קטיף, רפיח ים, שירת הים, שליו, תל קטיפא, בדולח, בני עצמון, גדיד, גן אור, גני טל, כפר ים, כרם עצמונה, מורג, נצרים, אלי סיני, דוגית, כפר דרום, ניסנית ועוד… יישובי חבל "גוש קטיף" שראוי לזכרם ולצרפם לרשימת ימי האבל של עם ישראל.

איך קרה ששרון משפחתו ומקורביו גרמו לחורבן ששונאי ישראל יכלו רק לחלום עליו? איך קורה שמדינת ישראל מתקפלת כשמפעילים עליה כוח? שאינה משכילה לעצור תקיפות ממושכות על אזרחיה שהיא עצמה יישבה במקומותיהם? מן הסתם יש לכך תשובות, חלקן לא קל לעיכול, תשובות הנעוצות עמוק במסד הערכים עליו הוקמה.

בשיעור ליקוטי מוהר"ן שב "סוכה" שבשכונת שבזי בתל אביב, כמה שנים לפני שמישהו העלה בדמיונו שאי־פעם יהיה גירוש, מדבר הרב על תוצאות הבחירות וניצחונו המוחץ של אריאל שרון: "אל תשמחו" הוא אומר, "האיש לא פועל מתוך התורה, הוא עובד ממניעים אחרים ויכול להפוך את עורו. היום הוא כך ומחר יפעל אחרת לגמרי".

חוזר מניחום אבלים של חבר בצפון הארץ, תופס טרמפ עם מי שהיה אז מנכ"ל משרד ראש הממשלה, איש רב פעלים וכישרוני המחלק את זמנו בין יזמיות שונות ובין פעילות התנדבותית. אנחנו מדברים על הגירוש ואני לא מהסס לומר לו בפנים שזה היה פשע, לא פחות. הוא מביט בי ואומר: מה אתה רוצה, יצאנו משם כי אי אפשר היה יותר להגן על יישובי הגוש, לא היה לנו פתרון להתקפות להפגזות ולפגיעה בחיי אדם… מעניין מה היה אומר כיום על ההתקפות בעוטף עזה, כפי שמכונה אזור היישובים שקיבל אש כבדה ממרגמות וטילים במבצע צוק איתן. עד הרגע האחרון לא הצליח הצבא לעצור את נפילות פצצות המרגמה שהביאו לנפגעים והרוגים. האם יש לצאת גם משם, עד היכן?

אכן המצב לא היה קל: התקפות טרור, ירי, סכינאות והפצצות מרגמות ויותר מאוחר טילי קסאם היו מנת חלקם של מתיישבי הגוש האמיצים והמסורים. "הסיבה שהירי נמשך ונמשך היא מדיניות ההכלה והמידתיות שאימץ צה"ל בעקבות התערבויות משפטיות, בין לאומיות ואחרות: בסופו של דבר פגעה העמידה האיתנה של מתיישבי גוש קטיף בהם עצמם, אפשרה לאויב להמשיך לירות, מדיניות מכוונת של חוסר הכרעה". בתמימותם ציפו המתיישבים עד הרגע האחרון שמדינת ישראל תגן על שליחיה, מתיישביה, על עצמה. עכשיו, לאחר כישלון מוחלט של המהלך, שלושה מבצעי מלחמה, ירי בלתי פוסק של טילים והינצלות בנס מתקיפות קשות דרך מנהרות תקיפה, אבן כבדה רובצת על ליבם.

הסיור במוזיאון גוש קטיף בירושלים נוגע, מרגש, מכאיב. דירת קרקע לא גדולה ברחוב שערי צדק בירושלים ובה תיעוד וזיכרונות חיים שנופצו. העקירה מגוש קטיף הייתה גירוש "אין דרך אחרת לקרוא לזה. טראומה כמו יום חורבן. זה ארוע שצריך להכנס למניין התאריכים הנמנים בלוח העברי, כמו תשעה באב, חטא המרגלים, חורבן בית ראשון, חורבן בית שני, הרוגי ביתר, גירוש ספרד". כך אומר עוזי דיין במלאת עשר שנים לגירוש: "עקירת גוש קטיף תוכננה בצורה שלא תאומן לתשעה באב, לא ידעו שזה ט' באב ואחר כך זה נדחה בשבוע". איוב קרא, ח"כ ששילם בכיסאו על התנגדותו לגירוש מוסיף: "המראות המזעזעים של נשיאת אנשים על ידיים, והבגדים השחורים של השוטרים זה תמונות שאני לא אשכח לעולם. אם היו שומעים לנו אז לא הייתה התעצמות של חמאס בדרום."

יו"ר הסוכנות היהודית, נתן שרנסקי, חושף שיחה שהייתה לו עם ראש הממשלה דאז אריאל שרון ז"ל, ומספר: "הייתי שר בממשלה ושאלתי את שרון בדיוק את אותה שאלה: 'למה?'. שרנסקי סיפר כי תשובתו של שרון הייתה: "זה ייתן לנו שקט לעשר שנים". בתגובה ענה לו שרנסקי: "זה לא ייתן לך שקט לעשרה ימים" (סרוגים).

שומריה

אחרי הגירוש, חצי שנה לפני שעולה תכנית ההתיישבות בשומריה, מחליטים אנשי גוש קטיף מעצמונה נווה דקלים קטיף נצר כפר דרום ועוד "להצמיד לחורבן מיד מהלך של יצירה ובנין", כפי שמספר איש היישוב זבולון כלפא בריאיון לאריאל כהנא מערוץ 7. הם מסרבים לפתרונות של מלונות זמניים ומחנות קרוונים שמציעה מנהלת הפינוי ומקימים מתחם אוהלים ענק ליד צומת בית הגדי. עד מהרה מצטרפות משפחות נוספות, האנגר הופך לתלמוד תורה ומונחת תשתית אנושית ופיסית לעלייה להתיישבות חדשה: מוקמות וועדות אכלוס, נבחנים שטחים ואפשרויות באזור צאלים ובדרום הר חברון.

בינתיים, כשני קילומטר דרומית לחווה, באזור המחבר את דרום מערב הר חברון עם דר'- מזרח חבל לכיש, הולך ומתפורר קיבוץ צעיר יחסית של תנועת השומר הצעיר, שומריה. שטחיו החקלאיים מושכרים זה מכבר לקבלני משנה, משפחות עזבו והעסק לא מתפתח כפי שצופה ממנו. בתהליך משותף עם המנהלת מוחלט ששלוש עשרה המשפחות שנותרו יפוצו וישתלבו בקיבוצי המועצה ובמקומם יכנסו משפחות עיר האוהלים של עקורי גוש קטיף, רובם ממפוני עצמונה. המהלך מתבצע ועד לערב הפסח תשס"ו (2006) מאכלסות מעל חמישים משפחות את הקיבוץ. המשק החקלאי מנוהל מופעל בידי החברים, אין יותר קבלני חוץ: הרפת, פלחה, כרם, מטעים- הכול עובד היטב בידיהם האמונות של חקלאים אמונים ומנוסים.

עם כניסת המשפחות הראשונות מופעלים תלמודי תורה, מוסדות חינוך תורניים – ישיבה, כולל, בי"ס לבנות, בית כנסת מרכזי ומערך מוסדר של שיעורי תורה. עד מהרה מצטרפות משפחות חדשות, היישוב מונה תוך זמן קצר מעל מאה משפחות(!) ורשימת ההמתנה ארוכה מאוד. חזון היישוב החדש מוגדר היטב באתר היישוב: "הקמת קהילה מגובשת שחבריה פועלים על פי השולחן ערוך, קשובים ונשמעים להוראות רב הישוב ורבני הדור. ביסוס ואחיזה בקרקע בחבל הארץ של מזרח לכיש. ביסוס מוסדות החינוך תלמוד תורה, בית ספר לבנות, ישיבה לצעירים וה"כולל".

נראה שלא רחוק היום ונראה חוזרים בתשובה חובשי כיפות המתגוררים בקיבוצי השומר הצעיר באזור. את מהלך ההתיישבות ומטרתה הם מסכמים: "להיות פועלים עם ה' להקמת ישוב תורני ארץ ישראלי, בתוך מהלך חזרתו של עם ישראל לארצו בעת תהליך צמיחת גאולתנו".

הגאולה כאן כבר נושקת בדלת אבל אצלי עדיין לא: בינתיים אני צריך למכור את ספריי, לשלם לבנק, לשרוד… עובר ביישוב החדש-ישן בית-בית, מקווה שלא פסחתי על אף משפחה.

שני קילומטר צפונית לשומריה נמצאת חוות אלה.

מסע בזמן.

פרק ו: חווה בלב

error: Content is protected !!
גלילה למעלה