פרק ד': צמאה לך נפשי

חברון

"יש לי רעיון בשבילך" אומר לי אבינעם חברי בבית צפאפה, כשהוא פוגש אותי ליד "הצפרדע", פח הזבל השכונתי בכפר. "יש קבוצת צלמים בפייסבוק שמחפשים מקומות מיוחדים ומעניינים לבקר, ישר חשבתי עליך". אני מנסה להתחמק ומשיב ש"אני לא אוהב לדבר הרבה" אבל הוא החלטי: "תיקח אותם למקומות שלך, למשל לחברון".

עם עלות השחר של יום שישי אנחנו כבר ממוקמים בתצפית מהבניין בן ארבע הקומות, בנין האבן היחיד של היישוב היהודי בתל רומידה, הלא היא העיר חברון הקדומה. הכוכבים מתחלפים באור חיוור, עמום ובהדרגה מתגלה העיר הבנויה על הרכסים המקיפים את העמק ומערת המכפלה. יום קודם לכן ירד כאן גשם וברד כבד ואילו עכשיו אנחנו זוכים ­ליום בהיר וצלול, מתנת חינם לצלמים הנפעמים מהמראה שניגלה לעיניהם. אט אט מתגלה מבנה מערת המכפלה, השמש מתחילה לזרוח.

ב"מערה", כפי שאנחנו המקומיים מכנים את מבנה האבן הגדול שהוקם מעל המערה הכפולה שקנה אברהם מעפרון החתי ובה קבורים אבותינו, כבר מתפללים תפילת שחרית. אנחנו עוברים דרך מקום "שבע המדרגות" שבפינה הדרום מזרחית של המבנה הגדול, המקום היחיד בו הורשו היהודים להתפלל, לפעמים כן ולפעמים לא, תחת השלטון הערבי. במערה כבר מתפללים כמה מניינים, ביניהם מניין ילדי תלמוד התורה המקומי שהשכימו קום וזיכו אותנו לשמוע את תפילתם הזכה.

ציפי שליסל מקבלת אותנו בביתה שבתל רומיידה ומספרת לנו את סיפורה האישי השזור בסיפור האחיזה היהודית העיקשת במקום: "ביום חמישי, ערב ראש חודש אלול תשנ"ח (1998), נשמעו צעקות אימים שבאו מהקרוון בו גרו הוריי" מספרת ציפי בקולה השקט, הרך: "אבי, הרב שלמה רענן, נכד הראי"ה קוק זצ"ל, עסק כל ימיו בתורה, מעולם לא הרים את קולו. גם כשהיינו משתובבים וגם כשהייתה אמי מבקשת ממנו שיתערב, הוא רק היה משלב ידיו מביט בנו ואומר בבת שחוק: 'נוווו'.. אבל עכשיו נשמעו צעקות אימים, מקפיאות דם: מחבל חדר מחלון הקרוון והתחיל לדקור את אבי חסר ההגנה. אמי, שהייתה בחדר הסמוך, שמעה את הצעקות הגיעה מיד וניסתה למשוך אותו מהמחבל, שאחז בו ודקר אותו שוב ושוב עד שלבסוף פגע בליבו שנדם".

הישוב היהודי בחברון יושב היום על שטח מזערי מהשכונה היהודית שנחרבה, ואיש מתושביה היהודים של העיר, שחיו כאן עד רצח תרפ"ט, לא הורשה לחזור לביתו, מאז ועד היום.  ציפי מוציאה תצלום מסמך עתיק משנת 1811 ובו קניין מפורט של שטח בן כשמונה מאות דונם, שנקנה על ידי הרב חיים ישועה בג'איו ממשפחת א- תמימי עבור הקהילה היהודית במקום. קניה זו נעשתה כמה שנים לאחר רכישת שטח קטן יותר, עליו נמצא כיום שוק הירקות הערבי. שנים אחדות אחר כך הציל השליט העות'מאני אברהים פחה את היהודים מטבח אכזרי אך מהקהילה המדוכאת נלקחו כופר נפש ומיסים גבוהים. מי שמונע כיום את החזרת האדמות הגזולות לבעליהן הוא לא אחר מאשר מדינת ישראל בטענה שהרכוש היהודי עבר לאפוטרופוס הירדני, והיא מחויבת לכבד את זה. אז מה קורה כאן?

בתרפ"ט (1929) שוטף גל פרעות את רוב אזורי ארץ ישראל. "שבועיים לפני כן", מספרת ציפי, "קיבלה הקהילה אתראה על העתיד לבוא: אחד מחבריה עבד בקנטינה של הצבא הבריטי וקיבל מידע שנראה לו מהימן ביותר על תכנון טבח ביהודים. הוא ניפגש עם הרב סלונים וראשי הקהילה אך הצליח לשכנע רק עשר משפחות להאמין לו ולעזוב את העיר. אלו שנשארו סמכו על הבטחת המושל, עבדאללה קרדוס, שהוא שולט במצב ולא העלו על דעתם ששכניהם "הטובים" יבואו כמה שעות אחר כך ויטבחו בהם. ברגע האמת הסתכל המושל הבריטי בשלווה על הרוצחים המכים את רב הקהילה הקשיש וממשיכים במסע הרצח. המנהיג חאג' אמין אל חוסיני מכריז: "הננו מודיעכם כי הגיע היום להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן והתירו לכם את הנשים והרכוש".

"הן התחבאו בבית הרב סלונים", מספרת ציפי על בת דודתה של סבתה בת הארבע עשרה ומראה לנו את תמונתה: "מבחוץ עלו קולות מפחידים של המון שטוף שנאה וזעקות השבר של היהודים לפני שנרצחו. רגע לאחר שזזה ממקומה נחתה לבנה על המקום בו ישבה". מלכה סלונים, אחותו של אליעזר דן ובתו של הרב סלונים מספרת בספרו של עודד אבישר (טבח חברון):" הופיע פתאום שכננו אבו שאקר, רכוב על סוסו הלבן. נקש בדלת ואמר: 'לא לפתוח! רציתי רק שתדעו שאני כאן! לא אתן לגעת בכם! ישבנו דוממים וסגורים בבית והוא, אבו שאקר, מדווח לנו על המתרחש: 'המנוולים הורגים ביהודים' אמר בקול חנוק 'ואין מי שיעזור. המשטרה עימם. השוטרים הבריטיים מלווים את הרוצחים לבתי היהודים, מחכים בחוץ עד שהם מבצעים את מעשי הרצח: אלוהים ישלם להם כגמולם' אמר. חסיד אומות העולם אבו שאקר לא נתן לרוצחים להיכנס עד שכילו בו זעמם וקטעו את רגלו ועזבו.

שישים ושבעה יהודים נרצחו ונפצעו אין ספור מהם, נשים נאנסו והבתים והרכוש נבזזו. בית הדסה, ששימש בית חולים בשם "חסד לאברהם" ונתן לערביי חברון והסביבה משירותיו ללא תשלום, הוסב לבית ספר לבנות, בית העלמין חולל ומצבותיו נותצו, בית הכנסת "אברהם אבינו" חרב ונבנה עליו דיר עיזים. שרידי קהילת חברון הועלו על משאית והועברו לירושלים. ניסיון לחדש את היישוב הסתיים במאורעות תרצ"ו (1936) והשטח ננטש עד ששוחרר על ידי צה"ל במלחמת ששת הימים.

"שנים אחר כך, קראו לי בן ציון טבגר ו'אליעזר גרזן', עוד יהודי יקר, לעזרה", מספר אדי: "על חורבות בית הכנסת עמד אוהל ולידו דיר עיזים. השניים אמרו לי שהערבי במקום טוען שיש לו טאבה רשמי. 'תראה לי בבקשה את הנייר' ביקשתי והוא הביא איזה נייר מקושקש. לקחתי את הנייר וקרעתי אותו לגזרים מול עיניו הנדהמות. 'יש לך שעה לפנות את המקום' אמרתי לו וכך היה. למחרת היום התחלנו לפנות את מצבורי הזבל, האדמה והאבנים שסתמו את הבניין והתחלתי ביציקת היסודות לשיפוץ מבנה בית הכנסת אברהם אבינו".

ציפי מראה לנו את קטע החומה שנחשף ליד ביתה ותצלום של חותמת שנמצאו בחפירה שבמקום (אחת מארבע שנמצאו ומתוארכת למלך חזקיה) בהן כתוב בעברית עתיקה "מלך חברון".  כמאה מטר משם "קבר ישי ורות", ולידו בית כנסת שלם מימי בית שני, שלמעט הטיח שנשר ממנו עומד על תילו כמימים ימימה.  ממולו, מעבר לכביש, נמצא בית הקברות העתיק של חברון ובו מונחים קדושי תרפ"ט, הרבנית מנוחה רחל סלונים וגדולי הדור. רבות מהמצבות נותצו על ידי ערביי המקום ושימשו לבנייה, חלקם כוסה והוסב לכרם שבעליו הערבי לא היסס להזמין יהודים לטעום מפרותיו. חלקות קברים שלמות, כמו חלקת הספרדים, נותצו ונעלמו.

אדי דריבן אומר, מחוותו שבצדה השני של העיר, שהוא מצדיע למתיישבים בתל רומיידה: "אלו שחיים שם מוסרים את נפשם למען העם היהודי" הוא אומר, ולא רק למליצה. "יותר ממך"? שואלת אשתו: "כן", הוא משיב, "יותר ממני".

קריית ארבע

"קריית ארבע היא חברון": העיר הקטנה משרה אווירה נעימה, עיר שיש בה חיי תורה עם חיי קהילה ובתושביה יש פשטות הליכות וצניעות. חלק גדול מהתושבים שאני פוגש הם אברכים הלומדים בישיבות שבקריית ארבע או במערת המכפלה- זוגות צעירים, ילדים, משפחות המתחילות את חייהן וכל הוצאה משמעותית עבורן.

"לא יקנו ממך כאן, לאנשים אין כסף" אומר לי ברוך נחשון, שפותח לי את הדלת באחד מבנייני המגורים בקריה. ברוך נחשון, צייר בחסד עליון תרתי משמע, מצייר את נופי חברון סמטאותיה ונופיה בסגנונו המיוחד. הוא מכניס אותי בחביבות לביתו מביא שתייה חמה ועוגיות טעימות. "אתה חצוף" הוא אומר אחרי שהוא רואה את ציורי הספר "המלך והשועל הזהוב". "יש לך כישרון וגם חוצפה" הוא מוסיף בחיוך.

ברוך למד בישיבת חב"ד וזכה לקבל את בירכתו של הרבי לאומנותו. הוא מגיע לחברון עם תום מלחמת ששת הימים וזכה להשתתף בהקמת היישוב היהודי, שנחרב בפרעות תרפ"ט בידי ערביי חברון וסביבותיה. בשנת תשל"ה (1975) נפטר ידידיה, בנו בן הארבעה חודשים של נחשון, ממוות בעריסה. למרות התנגדות רה"מ דאז יצחק רבין ושר הביטחון שמעון פרס שכנעה אותם לבסוף אשתו לקבור את בנם בבית הקברות של היישוב הישן, המעשה גורר אחריו שמירה וחידוש של בית הקברות הישן ובעקבותיו את חידוש היישוב היהודי בחברון.

שנה לפני כן הגיע לחברון בן ציון טבגר ז"ל, אחרי תלאות רבות שעבר תחת שלטונו של הרודן סטאלין והבאים אחריו, בעקבות פעילותו הציונית המחתרתית: טבגר הגלה לסיביר, עבר פיטורין, רדיפות, אשפוז ומעצרים. בשנת תשל"ב (1972) שוחרר על ידי שלטונות בריה"מ ועלה ארצה. שנתיים אחר כך החל לעבוד כשומר בית הקברות הישן שנתחדש, בתקווה למצוא זמן לעסוק במחקר ועד מהרה מצא עצמו מנקה את מצבות היהודים שהושחתו באכזריות על ידי ערביי חברון. זמן ניכר מזמנו של טבגר הקדש לשחזור ואיתור קברים שחוללו על ידם.

בן ציון טבגר מצא ושיקם את מצבת המקובל אליהו די וידאש, את מצבות נרצחי תרפ"ט, את מצבתה של רחל סלונים ועוד. בית הכנסת העתיק על שם אברהם אבינו כוסה בזבל ושימש כדיר, עד שהגיעו בן ציון, אדי דריבן וכמה חברים, סילקו את הפולשים והחלו במסירות נפש בניקיון ושיפוץ המקום עד שהחזירוהו לתפארתו. מכשולים רבים הועמדו בדרכו של טבגר, הן על ידי הערבים שקיימו את הפסוק "הרצחת וגם ירשת" ולא פחות על ידי אנשי ממשל, משפטנים, תנועות שמאל וכל מי שצרה הייתה עינו בחזרת עם ישראל לעיר אבותיו והחזרה של ולו חלק מזערי מהרכוש הנשדד לבעליו. יהא זכרו ברוך!

אדי דריבן

"תזדקף" אומר לי אדי. רגע לפני כן סיימתי שיחה עם הפקידה מהבנק ואדי מביט בי מזווית עינו החדה, קולט את מצבי. אני מזדקף.

את אדי, הגר עכשיו עם שרה חיה אשתו ב"בית דריבן", הנמצא במובלעת של קריית ארבע ששרדה בזכותו בין שכונות חברון הערבית, הכרתי בזמנים אחרים בהם בנו בכורו דב היה עדיין בחיים. "אתה צריך להכיר את אבי" אמר דב והביא אותי לאוהל בדואי עשוי יריעות יוטה, במורדות הדרומיים של חרבת נטיף שמצפון מזרח לעמק האלה, שם היה גר אדי עם משפחתו. אשתו יצאה אלינו בפנים מאירות והזמינה אותנו להיכנס, בעוד הילדים הקטנים, שלא שיערתי שיהיו חבריי לעתיד לבוא, משחקים על האדמה הסדוקה מחום הקיץ.

אדי, בן לשריף ונכד לגבור מלחמה אמריקאי, עבד כבר בגיל צעיר כבוקר, קאובוי שזכה לגדול כאיש שטח בימים אחרים. בשיחותינו, שיחות בוקרים, הוא מעלה זיכרונות ותמונות שרק מי שאוהב את העבודה הזו כל כך מסוגל לתאר אותם כך. אדי מספר על שהייה רצופה של שלושה חודשים בהרים הגבוהים של וויומינג, לבד, מפגשים עם זאבים ודובי גריזלי. יש לנו שפה משותפת ונדירה, שנצרבה בשדה בימים ולילות, בקור וחום, מהעברות עדרים ואבק העולה מרגלי הפרות.

כבן למשפחה פטריוטית התגייס אדי לצבא האמריקאי ונלחם במלחמת קוריאה, שם נפצע מרסיסים בראשו. אחד הסמלים, אנטישמי, זרק לו הערה בנוסח "מה אתה עושה כאן, הרי אתה יהודי" ושלח אותו למשימות שנראה היה לו שאדי לא יחזור מהן. אירוע זה ואחרים גרמו לו זעזוע והכרה ביהדותו, על אף שבא מבית רחוק מאוד ממסורת יהודית כלשהי. זמן מה לאחר המלחמה הוצב באירופה ומשם עלה ישירות לארץ ישראל, מדינה בראשית דרכה שמצא בה עדיין מרחבים אין־סופיים. אדי מגיע לשדה בוקר, מכיר את אשתו הראשונה, יהודית, פרטיזנית שנלחמה בנאצים ולאחר עלייתה לארץ השתלבה ופעלה במלחמת השחרור כקצינת מודיעין של חטיבת הנגב בפלמ"ח. יהודית יפת התואר, אשתו הראשונה של אדי, נפטרה מסיבוכי לב שנגרמו בעקבות עינויים אכזריים שעברה אצל שוביה הנאצים.

באחת התמונות בחדר העבודה של אדי הוא נראה עם בן גוריון, שמביט בו בחיבה. אדי מעריץ אותו ורואה בו מנהיג גדול. "כמנהיג גדול", כך הוא אומר, "כמנהיג גדול הוא לא פסח גם על שגיאות גדולות".

בשנת 1955 רוכש אדי חמישה סוסים ראשונים המהווים את הבסיס לעדר הסוסים של שדה בוקר. העדר מנצל שטחים רחוקים שהצאן אינו מסוגל להגיע אליהם, ואדי נודד עמו משדה בוקר ועד לבית ג'וברין, משם למרחבי נחל הבשור שבנגב המערבי. כעבור שנים מעטות כבר מונה העדר קרוב למאה סוסים, שנרכשו ברובם מיוגוסלביה הונגריה וחלקם אף מירדן. הסוסים מאולפים בחלקם להיות סוסי עבודה, ידע נדיר שהביא עמו אדי לארץ. בידיו המקצועיות מכין אדי עגלות סוסים נוסח המערב, רתמות עור, מושכות ואוכפים מהטובים ומהמקצועיים ביותר, מיישם את הידע הנדיר שרכש כבוקר בצעירותו.

כמה שנים מאוחר יותר מקים אדי עדר צאן באזור חבל הבשור שמערב הנגב ומשם הוא נודד לאזור הספר הפרוע שבין בית ג'וברין ותרקומיא, שוכן במערה גדולה שבשיפולי האזור הפרוע של מערב הר חברון (לא הרחק מהאזור בו אני עתיד להקים, שנים רבות אחר כך, את חוותי).

כשותף פעיל בהקמת ההתיישבות ביהודה שלאחר מלחמת ששת הימים, אדי מאתר וגואל שטחים רבים המאפשרים את תחילת ההתיישבות באזור. קשר מיוחד נקשר אדי לחברון עיר האבות, שם הוא מסייע עם חברו בן ציון טבגר בהקמת ההתיישבות החדשה- ישנה, החל מפינוי בית הקברות היהודי, שיפוץ בית רומנו ועוד.

התייחסותו של אדי לערבים ברורה ומורכבת כאחד, בנויה על חכמת איכרים פשוטה ויכולת אינטואיטיבית מדויקת. לפעמים אני חושב שאין לאדי קיום בלי שכניו הערבים, בלי המתח המלווה את חייו ובלי המגע היומיומי והמרתק עמם. אדי מודע היטב לשפה השולטת בתרבות הערבית: הכוח, הבא לידי ביטוי בשלטון החמולות ובסדר הקיים. בצד הכרת המציאות הקשה סביבנו רוחש אדי כבוד והערכה לתרבות החיים הערבית, למנהגים, להיררכיה.

כאשר מגיעה שרה חיה לביתה החדש בחברון, לאחר נישואיה עם אדי, מקבל את פניה ריח עז של זבל הסוסים המכסה את רצפת הקומה התחתונה של המבנה התעשייתי האפור והערום, המצוי בקצה אזור התעשייה הנטוש של קריית ארבע, שנחצה מזמן על ידי שלוחה של חברון הערבית. הבית, רחוק עדיין מלהיות בית במובן העמוק של המילה, היה אותה תקופה תחנה לאנשים רבים, החל מחבורת נערים שטיפח אדי ושליוותה אותו בעבודתו, דרך חיילים ששהו על גג הבית ואורחים שנקראו למקום לרגע. נשאלה לה השאלה היכן מקומה בחייו של אדי ואיך עושים מהמבנה התעשייתי הקר בית.

ימים לא פשוטים עוברים על הזוג בתקופה הראשונה לחייהם המשותפים, ימים בהם נבנית האהבה שלב אחר שלב ומתבטאת בצמיחה ויצירה בכל התחומים, הרוחני והגשמי. הסוסים מוצאים כלאחר כבוד מן הבית שעובר תמורה חזותית ומשמעותית. עבודת האהבה מוגשמת בבנייה מרהיבה, בהכנת מקום לנמצאים ולבאים, בהגשמת חזון ובתוכן הפנימי והחזותי שמכניסה שרה חיה לחיים המשותפים. הבית משופץ, ניצבע ומוקסם, נתגלה סוד הצמצום. האהבה מחברת את יכולות הבנייה של אדי עם החזון והיצירתיות של שרה חיה. לימים ניסגר המעגל בהכנסת ספר תורה למעונו החדש בבית הכנסת שבבית דריבן.

דב, בנו בכורו של אדי, קיבל מאדי את אהבת השטח והמרחבים, את רעיית הצאן ואת הרכיבה במרחבי הגבעות הסלעיות של דרום הרי חברון, בואכה מדבר יהודה. בצד האובדן אדי גאה בבנו שנהרג על קידוש השם, בהגנו על אדמת עמו ומולדתו, כפשוטו.

אדי, לוחם ובונה, איש אמת וחבר, כותב בגעגועים לבנו דב הרוכב על סוסו אל מול המדבר. בין בשורות עולים הגעגועים  למרחבים שהיו ואינם, למה שהיה ולא ישוב עוד לעולם:

חמור שונאך

"כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו" (פ' "משפטים") ופרשו חז"ל: "שונאך, אפילו רשע או גוי, משום צער בעלי חיים" (ב"מ ל"ב.(

מוצאי שבת אחרי הבדלה בבית דריבן: מתחיל לסדר את הבגדים בתוך התרמיל ומתכוון לתזוזה. "חכה רגע" אומר לי אדי, "הודיעו לי שיש כאן תאונה" אומר אדי ואני מתעדכן: רכב שיצא מגבעת גל פגע לפני כמה דקות בסוס עם רוכבן, נער ערבי מהשכונה הקרובה. הרוכב בסדר אבל הסוס פצוע. "בוא ניגש לשם, זה כנראה בעלייה, ליד הכניסה לחווה", אומר אדי. אני מניח את התרמיל, לוקח את הנשק, כמה תחבושות אישיות ויוצא עם אדי למקום.

המון זועם פוגש אותנו במרום. אנשים מדברים בהתרגשות, נעים אנה ואנה סביב הסוס ולא עושים דבר. "תראה איך הם מתרגשים מהדם, רצים, צועקים נמשכים לדם אבל אף אחד לא עוזר לסוס" אומר אדי. הסוס עומד רועד כולו, בית השחי שלו קרוע ודם פורץ ממנו. בקצב הזה הוא עלול למות תוך כמה דקות. אני מצליב את הנשק מאחורי גבי וניגש לסוס השותת דם, מרים את רגלו בזווית של תשעים מעלות ולוחץ מעט: זרם הדם נחלש מעט אך עדיין ממשיך לזרום מהחתך הרחב. דוחף את התחבושות שמאטות את זרם הדם שאחר זמן מה הופך לטפטוף איטי. הסוס ניצל.

האווירה, שהייתה על סף פיצוץ, נרגעת. בחור ערבי צעיר יוצא מההמון שמסביב ואומר לי: "תסגרו את חלון הרכב אחרת יגנבו לכם את הרדיו". עכשיו צריך להזמין וטרינר שיתפור את החתך וייתן לו זריקות אנטיביוטיקה. כבר אחרי חצות, אדי מדבר בערבית העסיסית שלו עם מישהו, מחפשים וטרינר בחברון אבל אף אחד לא עונה. הוא מתקשר לדני, ווטרינר בחסד שמטפל בגבעות וביישובים. דני מגיע. בוחן את הסוס ולבקשתו אנחנו מוליכים אותו עמוק אל תוך חברון הערבית, לאורווה בה הוא יכול לטפל בו. כבר אחרי שתיים בלילה, ההמון התפזר למעט כמה בני משפחה ומספר מחבריהם. האווירה השתנתה לחלוטין, מוגש לנו תה עם מרמייה (מרווה) ודני תופר את החתך הגדול בזריזות, מחטא וחובש את הפצע. זהו- המלאכה הסתיימה: אנחנו מסיימים לשתות, דני נותן תרופות לבעלי הסוס ואנחנו נפרדים לשלום, בינתיים.

במוצ"ש של החודש שאחרי, נשמעות דפיקות חזקות על דלת הברזל. אני פותח ורואה את ב', חייל לשעבר בכוחות המיוחדים האמריקנים: "זרקו עליי אבנים" הוא אומר. "בוא נלך, תראה לי מהיכן זרקו" אני משיב ומתארגן לתזוזה. אנחנו עוברים את קיר האבן שבמרכז הכביש, וכבר עומדים בתוך השכונה. אחרי כמה דקות מגיעים כמה כלי רכב עם צעירים, חלקם יוצאים וחלקם נשאר ברכב. "אתה מזהה מישהו מהם"? אני שואל ונענה בשלילה. אחד הבחורים יוצא מן הרכב ושואל מה הבעיה. "מכאן לא זורקים" הוא אומר, מתעלם מהמציאות, "אנחנו שכנים, אין כאן דברים כאלה".

בינתיים מתאספים סביבנו עוד ועוד צעירים ערבים, רכב אחר רכב מגיע וזה קורה מהר- אפילו עכשיו בלילה. המצב לא נעים, יש מתח באוויר אבל אנחנו לא זזים, מחכים להתפתחויות. "תשמע, אם אתם נשארים כאן אני קורא למשטרה" אומר אחד הצעירים שהתאספו במקום וכדי שלא יהיה לנו ספק הוא מוסיף: "למשטרה בקריית ארבע, אני מכיר שם את השוטרים". אנחנו כבר מנוסים, יודעים שבלי שעשית כלום אתה עשוי לסיים במעצר עם האשמות אין ספור. מולנו עומדים עכשיו כחמישים ערבים המקיפים אותנו משלושה צדדים ואנחנו נצמדים אל קיר הבטון הקר כדי להישמר מכיוון הגב. אחרי דין ודברים קצר הם רואים שאנחנו לא נסוגים ומבטיחים לשמור שלא יזרקו משם יותר אבנים. לעת עתה הסיכום נשמר, עכשיו זורקים אבנים רק מהצד השני של הכביש.

גבעת גל

אוטובוס ישן, הנמצא על גבעה חשופה שמעל חוות דריבן, הוא ביתה של משפחת הכהן, בקיץ הלוהט ובחורף הקר. עם הזמן הרחב מעט הבית והאוטובוס החביב הוצנע מאחורי קיר וספרייה עמוסת ספרים. משפחת הכהן היוותה את המשפחה הראשונה שהגיעה לגבעה ובעקבותיה הגיעו אט אט משפחות נוספות שבנו שם את בתיהם. אמונה וביטחון בתכלית נותנים בסיס לעמידה בקשיים והיישוב הקטנטן מתפתח והולך, מבסס עצמו כיישוב יהודי מושרש בפאתי חברון.

בית הכנסת הקטן, הממוקם בקצה המזרחי של הגבעה, מזכיר קצת את הציון המקורי של רבי נחמן באומן. מן הסתם לא זו הייתה הכוונה אבל התום והפשטות של יושבי הגבעה הביאו אותם לבנות בית כנסת קטן פשוט ויפהפה עם גג משופע היכול לעמוד בחורף הסוער של הר חברון. בערב שבת אני עולה בשביל התלול המוביל מחוות דריבן לגבעת גל, מקבל את השבת בשיר וניגון: אני אוהב להתפלל מחוץ למבנה, לצאת מבית הכנסת אל המרחבים שמול חברון הציורית והרי דרום הר חברון הפרושים מדרום, שם אני במיטבי, שר "לכה דודי" ומקבל את פני שבת המלכה. למחרת מעורר השחר ומשכים לתפילת השבת במערת המכפלה, מקום שאני מחובר אליו מאז ילדותי, יותר מכל מקום אחר. נשאר לשיעור וחוזר לבית דריבן, מודה על הזכות והטוב שזכיתי להם ועל האפשרות לשהות במחיצת אדי, שרה חיה ואנשים טובים.

מול בית הכנסת הקימו לא מכבר אנשי גבעת גל מצפה עץ מרהיב, שהוקם לזכר בניה שראל, מפקד סיירת גבעתי שנהרג בלחימה ב"צוק איתן", אחיקם עמיחי ודוד רובין. בניה היה חברו הטוב של אחיקם עמיחי שנרצח עם דוד רובין, שלמד שנה מעליהם בישיבתם "מקור חיים", בעת טיול תמים בנחל תלם. כמה דקות קודם לנפילתם ברכו אותם רוצחיהם בידידות לשלום, חזרו על עקבותיהם ופתחו עליהם באש. אחיקם נפגע ונפל מיד ואילו דוד הצליח להשיב אש עד שנפל אף הוא, מתבוסס בדמו. חברתם לטיול, נעמה אוחיון, הצליחה להימלט ולהזעיק חילוץ. בניה דוד ואחיקם: "הצבי ישראל, על-במותיך, חלל: איך נפלו גיבורים."


רעים אהובים: דב דריבן

דרום הר חברון: סוסיא, יתיר, בית חגי, עתניאל, סנסנה, כרמל, מעון ועוד, ישובים שלווים ושומרי תורה בנוף ההררי המתון של דרום הר חברון. פיסות אדמה חומות-ירוקות בים של גבעות טרשיות, עצי זית, כרמים פזורים, מערות ובורות מים חפורים במורדות הגבעות החשופות. בכל האזור שרידי יישובים יהודיים מבוססים מימי בית שני ולפניו. רוב התושבים עוסקים במקצועות חופשיים, חלק עוסקים בחקלאות מטעים, פלחה, רפת, עדרי צאן. בכל היישובים אני מתקבל במאור פנים ובחום.

אדמת המרעה שליד חוות מעון רוויה בדמו של חברי דב דריבן, הי"ד. דב, בן אדי וקלרה, הגיע לחוותי מעט לאחר הקמתה והחיבור בינינו היה מידי. שעות רבות בילינו בשטח ובשיחה על כוס קפה במרפסת הבית, אחר יום עבודה מפרך, תוך הבנה ואמון הקושרים אנשי שטח ותיקים.

דב גדל בקריית ארבע היא חברון, במשפחה עם מסורת של חיי שטח ואהבת הארץ: מגיל צעיר רכב על סוסים, רעה צאן ועבד במלאכות בניין שכם בשכם עם אביו. בחור אמיץ, רחב לב, אומר את שבליבו ועושה את שאומר, רועה יהודי שממשיך את מסורת אבותיו ומכיר היטב את הר חברון ותושביו. דב הוכיח עצמו כחבר נאמן המסכן את נפשו לא פעם כדי להשיב עדר גנוב לבעליו, גם אם צריך לשם כך לעבור בכפר עוין. "מגדל צאן הוא כמו אמא" אמר לי פעם דב, "ומגדל בקר דומה יותר לאבא" – תיאור פיוטי עמוק ומדויק המבדיל את רועה הצאן מהבוקר.

ביום ראשון כ"ג בניסן תשנ"ח, בעשר בבוקר, השתנו באחת חייהם של אשתו עדי ושל ארבעת ילדיהם – בר, שקד, ניר ויואב. דב, שלא היה חמוש, נרצח בעת שהגן באומץ על אדמת אבותיו, נורה בליבו וצנח: קברו נחפר לא הרחק משם, והוא נטמן תחת אבן פראית בבית הקברות של סוסיא, ליד יאיר הר סיני.

"הם גרמו למות הבן שלי" אומר לי אדי בלב כבד, "בגללם הוא נרצח". בדבריו הכואבים מתייחס אדי לביקורם של "רבנים למען זכויות אדם" בחוות מעון, זמן לא רב לפני רצח בנו דב, דברים קשים שדומים להם גרמו לתביעת דיבה בה זכתה התביעה נגד מי שהציגו את ה'רב' הרפורמי אריק אשרמן כמסית לרצח. על אף שההגדרה 'מסית לרצח' נדחתה כלשון הרע, עומדות הנתבעות על דעתן: "דברים אותם מבקשים למנוע ממני לומר הם אמת. באוגוסט 1997 הלך התובע באדמות שליד יאטה, כשהוא צועד בראש מאות ערבים. מעודד אותם להגיע לחוות מעון. בחוות מעון הערבים התפרעו והתובע לא עשה דבר כדי לעצור אותם. עודד אותם בדבריו ובמעשיו להתפרע וגם לעקור עצים. הרוחות בקרב הערבים התלהטו, הם רמסו כל מה שעמד בדרכם. יהושפט תור, תושב המקום, היה שם והזעיק עזרה בקשר מאיש הביטחון, לאחר מכן וכשלא באה עזרה שלף את אקדחו, מחשש לחייו ירה ירייה באוויר לאות אזהרה והכניס את האקדח לחגורתו, הערבים התנפלו עליו, הכו אותו מכות נמרצות עד זוב דם וכל זה כאשר התובע (אשרמן. נ"א) עומד בצד ומחריש. יהושפט תור שאל את התובע מיהו, וזה השיב: "אני רב", והמשיך לצעוד לכיוון החווה.  עד אותו אירוע לא נכנסו הערבים לחוות מעון."

עדי דריבן

כותב לעדי, אלמנתו של דב:

עדי שלום, מה שלום הדבורים? בזמנו, באזכרה, סיפרתי לך שאני כותב ספר מסע, על פגישות עם אנשים ומציאויות בארץ. אני מתקדם עם הספר, וחושב שהקול שלך בעניין של דב ומה שראית הם חשובים. מה שתרצי. שנה טובה, נעם

ומקבל תשובה:

שלום נעם,                                                                                                                                                                לדבורים שלום, הם הצד המרגיע של חיי כרגע, גם הצד השלם יותר. מודה לאל שהביא אותי אליהן, או אותן אליי, הכול יחד. קראתי את הקטע הספציפי על דב. אני לא מתייחסת ביום-יום לנושא (תקרא לזה הישרדות או איך שתרצה). בזמנים שבהם מישהו מזכיר את העניין – לבי מחסיר פעימה. הכול חוזר כאילו היה אתמול, ואני לא אוהבת את התחושה. אני מתנצלת אם הקטע האחרון לא נעים. ביקשת את האמת שלי, ואני כתבתי לך אותה בקיצור. הסוף הזה לא עושה לי טוב.

ובכן, כשהכרתי את דב, הכרתי בחור שייצג עבורי את הערכים שעליהם גדלתי, את ארץ ישראל היפה. זו הפשוטה והאמתית. אני חייבת להודות שעל אף שאידיאולוגיה ארץ ישראלית הייתה בהחלט חלק מחיי בתקופה ההיא – לא אהבתי את דב בשל הדעות שהוא כביכול ייצג, אלא בגלל מה שהוא היה. למה כביכול? (כי) דב אהב יותר מכל את חיי השטח, רעיית הבקר והצאן. אולי יהיו כאלה שלא יאהבו לדעת את העובדה הזו – אך לדב לא היה ממש משנה היכן יקים את חוות חלומותיו, אם בעמק האלה או בגליל או על אדמת הנגב. מצידו חלם על הרי הרוקי ועל חוות הבקר בארצות הברית. דווקא את החלק הזה הוא לקח מאביו. יותר מהאידיאולוגיה.

אני, שלא הייתי קיצונית כמוהו בעניין הפשטות הטכנית של החיים – התנגדתי לחיים הרחק מהארץ והרחק מהסביבה המוכרת. יתכן ולו לא הייתי מביעה התנגדות – היינו חיים כיום באיזו חוות בודדים איפשהו, ממש לא בשטחים. בכל אופן – החיים לצד דב היו כגלגל השנה. לא היה צורך בלוח שנה כשהיה זמן לכל דבר: זריעת החיטה והציפייה לגשם. נביטת החיטה ותחילת צמיחתה, לראות את דב בא בריצה מהשטח ומספר בהתרגשות עם לחלוחית בעיניים – "בואי מהר! את חייבת לראות את החיטה שנבטה!" לאחר מכן הקציר, המכונה שקוצרת, שמפרידה את החיטה והמוץ, את גרעיני החיטה נטחנים לקמח שממנו נאפה הלחם שעלה על שולחננו תמיד. הגאווה על שאנו אוכלים את שזרענו וקצרנו. הזורעים בדמעה – ברינה יקצורו.

לאחר מכן חורף: המלטות, חלב עיזים, גדיים רכים, גבינות עיזים.

לקראת האביב – העַכּוּב (עכובית הגלגל) שצמחה בכל פינה על ההר, רחיצת הכבשים לקראת שבועות, גזיזת הצמר וחוזר חלילה. והרי לך כל עונות השנה על קצה המזלג. צורת הראייה של דב את החיים הייתה פשטות. לא צריך כלום. אפשר להסתפק במינימום ולהיות מאושרים. אני מודה שלא תמיד היה לי קל עם העניין הטכני. ללא מיטות, ללא ארונות, ללא חפצים בסיסיים.

אבל כל זה הבל הבלים לעומת התקופה בה הופרה השלווה.

אז כבר הגענו לסוג של מה שהיה אמור להיות מנוחה ונחלה, על חתיכת אדמה ליד הישוב מעון. כשנה לאחר שקיבלנו את השטח על ההר – הגיעו חברים ותיקים של דב וגררו אותו לסייע להם לבנות חווה נוספת על הר מרוחק יותר. אני לא רוצה להרחיב את הכתיבה על כך כי מבחינתי הכול הסתיים בעצם שם. דב פשוט הלך שבי אחרי אלה והבית נדחק הצידה. ההתנגדות שלי לבניה הנוספת על ההר עלתה בתוהו והפכתי לזו ששמה מקלות בגלגלים. ובשם האידיאולוגיה – טובת המשפחה הפרטית שלי נדחתה הצידה בטון רועם. זה לקח שנה והסוף ידוע. נשארתי עם הזיכרונות ועם הילדים ועם המורשת המשותפת של דב ושלי. מה שהצלחנו ליצור ביחד. כל היתר נותר בצד והשתדלתי להתרחק משם כמה שיכולתי.

בשורות טובות, עדי

יאיר הר סיני

ליד מקום מנוחתו של דב מונחת מצבה של חבר נוסף, יאיר הר סיני, שנרצח שלוש שנים מאחר יותר בחוותו שעל אדמתו ביישוב סוסיא: ביום שני י"א בתמוז תשס"א אחר הצהריים יצא לרעות את צאנו ולא שב. יאיר, בן כפר ידידיה, לוחם בסיירת שקד שחזר בתשובה לאחר שירותו, השאיר אישה, דליה, שממשיכה באחזקת החווה ואת תשעת ילדיהם. יאיר, איש עדין נפש סובלני ואוהב, ראה את רעיית הצאן ועבודת האדמה בארץ כדרך תורה שלימה, דרך פשטות ואמונה. השנאה הייתה ממנו והלאה ויאיר לא היסס ללמוד מהערבים, מתוך הערכה, את אורחות חייהם המשמרים מסורות קדומות. יאיר, נער בן 51 במותו, לא נשא עמו נשק, מתוך תפיסה ואמונה. מדי פעם בפעם היה מגיע לחוותנו, נעול סנדלי עור ומדבר במושגים תנכ"יים. שנים לפני שחקלאות אורגנית נהייתה מושג שרוי בפי כל, כבר חקר ויישם אותה יאיר בכתביו ובחייו, מחזיר תורה לשורשה הארץ ישראלי.

שנים רבות לאחר מכן, במהלך מסע הספרים שלי, מצלצל הטלפון: אדי דריבן, אביו של דב: "אתה צריך לנסוע לחווה של דליה, אשתו של יאיר", ספק אומר לי ספק מצווה, "גנבו את כל העדר". אני מתקשר לעמר עתידיה הנמצא בחוותו שבבקעה והוא משיב: "אני כבר בדרך, אאסוף אותך מירושלים". כשעה לפני שקיעה אנחנו מגיעים לחוות הר סיני. נמצאים כאן כבר חברים טובים מכל הארץ שבאו לעזור. בלילה הקודם, בחסות גשם סוחף ומתחת לאפו של חייל ששמר בעמדה, הוצאו העיזים ונגנבו מהמכלאה הקטנה.

אני מבקש כוס קפה ושואל אם היו במקום גששים. "כן", משיבים לי, "היו גששים מהצבא ואמרו שכנראה העמיסו את העיזים על משאית לא רחוק מכאן ולקחו אותן מזרחה" ומראים לי על כיוון כללי לכביש קרוב. אני מקבל את הדברים בחוסר אמון מוחלט, ונזכר במרדף אחר עדר שנגנב כמה שנים קודם לכן מחוות הר שמש, בין הקיבוצים דביר ולהב שבצפון הנגב. באותו יום חזרתי ממילואים ועברתי לומר שלום למשה ואשתו, שנאחזו במקום עם ילדיהם ועדרם הקטן בעקשנות רבה, מול התנכלויות שהגיעו אף לאלימות קשה ממנה יצא משה בנס.

משה מקבל את פני בפנים נפולות: "גנבו את העדר" אמר, "היו גששים ואמרו שהעלו אותו על משאית", הוסיף. אני מבקש ממנו להראות לי היכן הראו הגששים ש הגנבים העמיסו את העדר והוא מוביל אותי לרמפה קטנה, לא רחוק משם. חיתוך מהיר של השטח הראה שהדברים לא היו מעולם, העקבות ממשיכות בוודאות מזרחה. הלילה ירד ואנחנו הולכים לילה אחר העקבות, שעברו בין מאהלים פזורים ותוויי שטח משתנים. השטח מלא עדרים ואני ניצמד לעקבות רגליהם של הגנבים, שאם לא כן קשה היה להבדיל בין העדר לעשרות אלפי ראשי הצאן שעבר דרכם.

בסביבות שתים בלילה נראה היה שאנחנו מתקרבים, הגללים נראים טריים והעקבות ברורות. בשלב הזה אני קורא לכוח מג"ב המגיע במהירות וקצת אחר כך, לפנות בקר, נתפס העדר, עם שני הגנבים כמאתיים מטר לפני הכפר הערבי יתיר. מאה מתוך מאה ועשרים ראשי צאן הוחזרו לבעליהם. הגנבים, שנתפסו "על חם", נידונו לחודש מאסר וזמן קצר אחר כך השתחררו ממאסרם.

עכשיו, כאן בחווה של דליה הר סיני יורד הלילה. אני מסיים את הקפה ומזמין את אחד הבחורים להצטרף אליי ולהראות לי את המכלאה וגדרות הצאן. סיבוב קצר ואני מוצא עקבות, הנראות "טריות". בשלב הזה אין שום סימן ברור, מנקה את הראש ממחשבות, נותן לחושים לעבוד. אני מתרחק מהמכלאה וממשיך במעלה הגבעה, מביט בעקבות בודדות הפונות לצפון מערב. העקבות פזורות, עדיין התמונה אינה ברורה לי. יותר ויותר עקבות נראות ולפני ראש הגבעה הן מתקבצות למעבר נחל. עכשיו נראה בבירור שעבר כאן עדר, אך מי אמר שזהו העדר אותו אנחנו מחפשים? מתקשר לחבר'ה בחווה ומוודא שאין עוד עדרים בשטח: "לא, אין אף עדר אחר בשטח" אני נענה, "העדר היחיד שמסתובב בגבעות האלה הוא שלנו".

העקבות ממשיכות ויורדות מן הגבעה מערבה, לכיוון הכפר יאטה, בדיוק לצד השני שה"גששים" מהצבא אמרו. אני מתבונן היטב, סורק במבט רחב את האדמה ומנסה להבין היכן עבר העדר. אחרי זמן לא רב אני מוצא שבעה טורים של עקבי צאן החוצים את הוואדי, כאן כבר אין שום ספק ואני מזדרז, חוצה את הוואדי וממשיך אל הגבעה הבאה.

בינתיים מתקבלת הודעה מהצבא: "הרשות הפלסטינית מסרה שהעדר נגנב מזרחה והועבר כבר ליריחו". סיפורי כזב, כבר ברור שהעדר נגנב לכיוון מערב, לעיירה יאטה: הגללים עכשיו טריים ועקבות העדר עוברות דרך כמה בתים הנמצאים ממש במבואות הכפר.

מאוחר מדי, כבר כמעט יממה אחרי הגניבה. העדר בעיירה- בזה אין ספק. זמן רב הלך לאיבוד בגלל סיפורי הכזב של הגששים והרשות הפלסטינית. אנחנו כבר כמעט יממה אחרי הגניבה. הצבא נכנס לעיירה עם הרבה רצון טוב אבל ללא תוצאות. מן הסתם העדר כבר נמכר מזמן, פוזר בין כפרי הסביבה או שנשחט. אנשים טובים תורמים ועוזרים להקים את העדר מחדש.

לפרק ה': החול יזכור

error: Content is protected !!
גלילה למעלה