פרק ב': מה זאת אהבה

מה זאת אהבה?

גן עדן די קטן 
וגבולו גיהינום. 
מלאכים עפים, 
אך כנפי השלג חרוכות, 
עיניים עייפות, אדומות.

מה זאת אהבה? מה זאת אהבה?

מה היא מבקשת? 
את ימי את לילותיי
ולא די.
(מתוך "מה זאת אהבה", אהוד מנור)

מעיין נחבא בין ההרים

נקבת אבן מובילה את מי המעיין מתוך ההר אל בריכת האבן הקטנה שממנה צומח עץ תאנה גדול. בצד הדרך טרסות ומבני אבן עתיקים, שלמים להפליא, חלק מהמבצר העתיק החולש על הדרך המתפתלת למרגלותיו. עם עלות השחר אני נכנס לנקבה האפלה וטובל במי המעיין הקרים, המחדשים כל יום מעשה בראשית. קיץ וחורף עולה מכונית הג'סטי הקטנה את המעלה הסלעי והבלתי אפשרי ומקשרת אותי לעולם. לעת ערב אני מדליק מדורה קטנה ומקים את אוהלי על אחת ממדרגות הסלע ממול.

טוב לחזור לשטח.

עובד כעת על פרויקט חדש – חיבור חברת הייטק ישראלית, המייצרת רכיבים רפואיים מתקדמים, עם השוק ההודי. מנהל הבנק ממתין לי בסבלנות. הוא מעורב בפרטים. מדובר על סכומים נכבדים האמורים לפתור את בעיית החוב ההולך וגדל ולפתוח עתיד כלכלי יציב. אנחנו מתקדמים יפה. החברה משקיעה בעניין ברצינות, נושאת ונותנת עם החברה ההודית, ולאחר זמן מה מוכן החוזה בין שתי החברות.

בפגישה עם סמנכ"ל החברה נסגרות נקודות אחרונות, לקראת נסיעתו המתוכננת בעוד ימים מספר לדלהי, לחתימת חוזה עם החברה ההודית. כמי שרואה עצמו בן־בית בבירת הודו, אני מייעץ לו על מסעדות צמחוניות טובות בעיר, על מלונות, על אתרים לסיור ועוד.

ארבעה ימים לפני החתימה על החוזה אני מתבשר: "מצטערים, העסקה מבוטלת. החברה זכתה במשפט גדול בארצות הברית בסכום של שמונה מאות מיליון דולר, והחליטה לעצור את השיווק ולהתמקד בפיתוח".

נכנס למשרדו של משה, מנהל הסניף. בפעם הקודמת, עם הכנת החוזה בין החברות, עשינו הערכה של תזרים המזומנים, והוא היה מרוצה מאוד. "משה, העסקה נפלה", אני אומר לו עכשיו. "זה קרה ממש ערב חתימת החוזה, ברגע האחרון". בהמשך השיחה מתברר שבנו חזר בתשובה ונמנה כעת עם חסידי בעלז. מה זה שייך? זה באמת לא שייך. בכל אופן משה לא מתרגש, מכוון אליו את מסך המחשב, מקליד מה שמקליד ואומר: "נאחד לך את האשראי עם ההלוואה. זה יגדיל לך את התשלומים החודשיים. תחתום כאן וכאן וכאן". אני יוצא מהבנק בתחושה של הקלה לרגע, אך יודע שהשמים מתקדרים ושסופה מתקרבת.

כעת המציאות כבר אינה כה ברורה. משהו נשמט והולך.

פגישה

האוהל נפרש בזריזות מתחת לעץ החרוב הגדול, ואני מתכונן לחניית הלילה, מביט בשמים הצלולים וזרועי הכוכבים. את הדממה חותך צלצול הטלפון. זה יענקל'ה. "אני בסביבה", הוא אומר "ומחפש דרך לרדת אליך לביקור קצר". השביל תלול ומסולע, ואין שום סיכוי שיגיע דרכו בשלום. אני מסביר לו את מקומי, ולאחר שעה ארוכה הוא מצליח למצוא דרך עוקפת ולהגיע.

הכרנו לפני זמן לא רב, בביקור חטוף באחד מבתי הבד שבשפלת יהודה. עכשיו, כאן ליד המעיין, אנחנו יושבים ומשוחחים על כוס תה אל תוך הלילה. כעבור כמה ימים אני כבר עושה שבת במקום מגוריו בבית צפאפה, מובלעת יהודית בתוך מובלעת ערבית בדרום העיר ירושלים. נוצר דיבור, חבר.

יענקל'ה מזמין אותי למירון לשבת מברכים עם החברים, הלוא זו השבת שלפני ראש חודש, ואני מסרב בתודה. עדיין לא הכרתי את השם "רב אושר", ואני מרגיש שכרגע איני יכול להכיל עוד קהילה. לאחר כמה ימים הוא חוזר ומזמין אותי להשתכן עמם, ואני שוב הודף בעדינות. אני יודע בבירור שיש לי דרך לעשות שם, ללמוד, אך מקפיד לשמור על עצמאותי. בינתיים מגיע מדי פעם בפעם לשבתות ומכיר חברים חדשים.

הימים חולפים, ולפעמים אני מצטרף לשבתות "ראש חודש" במירון, מקים את אוהלי בין עצי החורש שמול ציון הרשב"י. שבת קסומה המתחילה בתפילת ערבית של החברים בחורבה של בית הכנסת העתיק, ממשיכה למחרת בתפילת שחרית בציון ומתובלת בשיח חברים, בטיולים ובטבילה במי המעיין הקרירים.

לילה גשום אחד, בעת נסיעה מהמעיין אל הילדים, דוממת הג'סטי. צינור גומי קטן הנמשך אל המאייד נקרע, והמנוע מתחמם. אני מתקשר ליענקל'ה, והוא מגיע בתוך כמה דקות. ללא מילים אנחנו מעמיסים את מעט החפצים שהיו ברכב ופורקים אותם בביתו, המשמש לי בסיס ובית בשנים הבאות.

מה זאת אהבה?

ארוחת בקר מפנקת בבית של רב אושר, אחרי תפילת שחרית. צדיקים במיתתם קרויים חיים ומספר שנים אחר מותו ולפני שנפערים סדקים עדיין יש כאן הזדמנות לפגוש מכרים וחברים, ותיקים וחדשים. הבית, שהופקר על ידי רב אושר לחברים, משמש מקום מפגש שבו מתקיימים דיונים ומתקבלות החלטות, כמו גם מקום מפלט למי שלבו דווה והוא מחפש קצת שקט מסערות חייו.

לידי יושב איש כבד גוף, לא מוכר, וידיו רועדות. אולי אחד מפגועי הנפש שהוציא הרב מבתי חולים כדי לשלב אותם בקהילה כשווים בין שווים. גרשון, אב הבית, מטפל בהם במסירות מבוקר עד ערב, שבתות וחגים, בכל עניין ועניין. לרשותם מפעל דפוס שהם מפעילים, מקום לינה ומקום אוהב ומקבל בין החברים. בדרך האמת של רב אושר כולם אחים, ולא נדיר לראות מנהל בכיר באיזו חברה טכנולוגית מתייעץ עם אחד מהם בעניין זה או אחר.

עכשיו, בארוחת הבוקר, יושב לידי האיש ומספר: "פגשתי אתמול שיכור אחד בשוק מחנה יהודה, הולך מתנדנד ומקבץ נדבות. נתתי משהו, והשיכור שאל אותי אם אני יודע מה זאת אהבה. מבלי לחכות לתשובה השיב: "אהבה זה פשוט כשאכפת לך ממה שהשני צריך".

כמה פשוט. ואני חושב שאולי צריך להכריז בכל מוסדות החינוך על לימודי אהבה, החל מגן ילדים ועד בגרות.

שנים לפני כן נקרא רב אושר לבית הדין האזורי בעקבות תלונות שכנים שהוא משכן בביתו נערות לא צנועות שאסף מהרחוב, דבר יוצא דופן וצורם באותם ימים, ולא רק אז. רב אושר הגיע לבית הדין, הודה ואמר שאכן כן, הוא אוסף לביתו נערות מהרחוב, ובין השאר נמצאת עמו גם נערה מסוימת. אך אמר רב אושר את שמה של אותה נערה, והוא זוכה מיד. הייתה זו בתו של אב בית הדין. הוא כלל לא ידע שהיא מסתובבת ברחובות, ושלמזלה הטוב יש מי שפורש עליה את חסותו ונותן לה מקום.

במקרה אחר דווקא סירב רב אושר ללכת לדין. הגיע אליו חבר ושאל אותו מדוע הוא אומר עליהם שהם צודקים, ושהוא אכן חוטא ופושע. רב אושר ענה ללא היסוס: "אכן כן, הם באמת צודקים". החבר השתומם ואמר: "רב אושר, תפוס את עצמך".   "אבל לא עשיתי כלום", אמר הרב. "זה אכן מה שאני, פושע וחוטא, אבל השם שמר עליי, שלח לי מניעות, ולכן באמת לא עשיתי כלום".

מדי פעם בפעם נקרא יענקל'ה לתקן תקלות אינסטלציה בבתי חברים, פיצוץ צינור מים או קו ביוב המתרחש בבתים ישנים שבהם גרים אנשים מעוטי יכולת. יום אחד חזר מתיקון בבית עני ושטח את מצוקתו לפני רב אושר: "איך אוכל לקחת כסף מאנשים עניים כל כך, אבל מצד שני, אם לא אקח איך אפרנס את משפחתי"?

"בדיוק!" השיב רב אושר. "כשאתה לוקח כסף מהעניים האלה, תרגיש את האכזריות שלך, וכאשר אתה לא לוקח, תראה כמה אתה מופקר. תמצית העבודה – תמיד תהיה חסר".

לא פעם נהג רב אושר לתת לחברים סיבות להתמודד עם התוואים. פעם, לאחר שסיים יענקל'ה עבודה גדולה שעשה לאחד החברים, אמר הרב למזמין העבודה לחכות ולא לשלם עד שיגיד לו. הזמן עובר, ויענקל'ה הולך ומתפוצץ. עוד מעט חגים, ההוצאות גדולות, והאיש אפילו לא חושב לשלם. בריקודי הסליחות שביער, הנהוגים מדי שנה בשנה, אינו רוצה בכלל לראות את פניו של האיש שפגע בו כך, אך ברגע מסוים הוא מתגבר, מושיט לו ידו ונכנס עמו למעגל הרוקדים. כשהוא יוצא רגוע ושמח הוא פוגש את רב אושר, וזה אומר לו בחיוך: "אתה רואה איך הרגשת טוב כשהתגברת על עצמך? אין שמחה כאהבת חינם!"

מאין יבוא עזרי?

טלפון מהבנק מודיע על יתרה שלילית של כארבעה עשר אלף שקלים, שאני נדרש להשלימה. יש לי ערבים, ואיני יכול להרשות לעצמי שייפגעו. מאוחר בלילה נוסע עם כמה חברים לציון של רב אושר, קורא פרקי תהילים ומבקש מה' על נפשי, הדבר המעשי ביותר לעשותו כרגע. "וַאֲנִי עָנִי וְאֶבְיוֹן אֲדֹנָי יַחֲשָׁב לִי עֶזְרָתִי וּמְפַלְטִי אַתָּה אֱלֹהַי אַל תְּאַחַר" (תהילים מ, יח).

למחרת אני מתקשר לא', חברי הטוב. "מתי אתה חוזר מהעבודה?" אני שואל. "אני רוצה לנסוע אתך עד לרכבת מרכז בתל אביב, ליהנות מנסיעה רגועה עם מוזיקה שקטה ברקע, ומיד לחזור באוטובוס לירושלים". א', שעבר גם הוא כמה וכמה דברים בחייו, אוסף אותי ביציאה מהעיר. מותש אני מתרווח במושב הרכב הנוח, עוצם את עיניי ונותן לצלילי המוזיקה למלא את כולי. אני יורד בתחנת הרכבת בתל אביב, נפרד ממנו לשלום ועולה על האוטובוס חזרה לירושלים. מניח ראשי על החלון ומביט בבית האבן היפה של חאן שער הגיא מול עצי החורש המתחדשים משריפה שכילתה רבים מהם.

את מחשבותיי הטורדות קוטע צלצול מחברי יונתן, שליח חב"ד בעין כרם. הוא שואל אם אוכל להוביל מחר טיול של חניכי הישיבה באזור ירושלים. "כן, אני יכול, בשמחה", אני משיב.

למחרת בבוקר אנחנו נפגשים בעין כרם, משאירים בבית הכנסת את התיקים האישיים ומתארגנים ליציאה. החבר'ה הצעירים שמחים על היציאה למרחבים ועל המפגש עם הטבע העשיר הנגלה אליהם. במשך כל הטיול נצמדים אליי חמישה נערים מלאי מרץ. אני פותח צעד גדול, ועד מהרה אנחנו מתחילים לרוץ. בסוף הטיול המוצלח ניגש אליי חנן, רב הישיבה. "יש לך מושג מי הלך אתך קדימה?" שאל בחיוך. "כל הנערים הבעייתיים!"

לפני שקיעה אנו מתכנסים בקרחת יער לתפילת מנחה. בינתיים מישהו נוסע ומביא את התיקים שהושארו בנקודת המוצא. תיק אחד חסר. התיק שלי. "אין דבר, נביא את התיק", אומר לי חנן, רב הישיבה. "בוא, אני אקח אותך לשם".

בדרך לעין כרם אנחנו משוחחים, ואני מספר לו על החרב החדה המונחת על צווארי. לפני שאנחנו נפרדים הוא מניח יד על כתפי. "בוא אליי מחר", הוא אומר. "אלווה לך את הסכום ותחזיר לי בתשלומים, כמובן ללא ריבית, החל מעוד שנה וחצי".

למחרת אני מקבל את הכסף ומפקיד אותו באנחת רווחה בבנק. "מאין יבוא עזרי?" שאל דוד המלך. מאין? מהריק, מהערפל, מהמקום שבו אין לך יותר שום אחיזה, משם.

שועל זהוב

יענקל'ה חוזר מתפילת הנץ בכותל, ומספר על מישהו הצריך שועל חי לשם הוצאת שן, ומוכן לשלם לשם כך סכום גדול מאוד. האיש טוען שזו תרופה מהגמרא, ושפעם הציל חולה אנוש בעזרתה. יענקל'ה שמח לספר לו שאכן הוא מכיר מישהו כזה בדיוק. אני מסכים, שמח לחזור לפעילות בשטח, אך לא לפני שמובטח לי שלא יאונה לשועל כל רע.

הפיתיון, העשוי בשר עוף וירקות, מוכן. אני מניח את המלכודת במעבר הכרחי בין השיחים, מסווה היטב וממתין. שלושה ימים ושלושה לילות. בסוף הלילה השלישי נלכד השועל. הוא הצטנף בפינת הכלוב והביט בי בעיניים תמימות. אני מביא את השועל הביתה, ואנחנו מתקשרים לאותו איש כדי להביא לו את השועל. להפתעתי הוא חוזר בו מכל הסיכומים, ומבקש להמית אותו ולעקור את כל שיניו. אני מנתק את הקשר, מעמיס את הכלוב והשועל בתוכו על הרכב, ונוסע ליער. שם אני מניח את המלכודת בדיוק במקום שבו נלכד ופותח את הדלת. השועל מביט בי בעיניו הגדולות כלא מאמין, אחר כך יוצא בקפיצה גדולה מן הכלוב ונעלם בין השיחים.

שוב אני נשאר בלי גרוש, אבל בתחושה שעשיתי את הדבר הנכון. כעבור כמה ימים, בחדרי הקטן שבבית צפאפא, אני מתעורר מחלום, חלום שמביא עמו סיפור שלם, מתחילתו ועד סופו. אני ממהר להעלות את סיפור החלום על הכתב לפני שיישכח, כדרכם של חלומות. אולי לעשות מזה ספר? אני חושב. במצבי הנוכחי, לכאורה לא נראה כל סיכוי להוציא ספר חדש בעתיד הנראה לעין, אבל מי יודע? ישועת השם כהרף עין, וכנגד כל הסיכויים אני מתחיל לעבוד על ספר חדש: "המלך והשועל הזהוב".

עם עשרה שקלים בכיס

בכיסי עשרה שקלים אחרונים, ואני צריך להגיע לפגישה חשובה בירושלים – פגישה עם  אייל, איש עסקים שחבר חשב שאוכל להשתלב באחת החברות שלו. כרטיס אוטובוס עולה חמישה שקלים ותשעים אגורות. עליי להחליט באיזה כיוון אלך ובאיזה אסע באוטובוס. לבסוף אני מחליט שנכון יותר יהיה להגיע לפגישה באוטובוס, רענן, ולחזור ממנה ברגל. ברגע האחרון, לפני יציאתי, עולה בראשי מחשבה שאולי אצליח למכור את ספרי שהוצאתי לא מכבר "אביעד בן חמוד", ואני מכניס אותו לתיקי.

מגיע לבית אבן ישן ויפה בעל חלונות גדולים ותקרות גבוהות, כפי שהיה נהוג לבנות בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת. האיש לבבי, נעים סבר ובעל עיניים טובות. חוזר בתשובה, איש עסקים וחסד שעבר כמה דברים בחייו. בתוך זמן קצר אנחנו מבינים שמבחינת עבודה אין לי מה לעשות אצלו, ואנחנו עוברים לשיחה חברית. הוא נשוי בשנית לאחר ששיכל את אשתו הראשונה, ויש לו שתי בנות חמודות, אליה והללי.

תוך כדי שיחה הוא שואל מה עוד עשיתי בחיים, ואני מראה לו את הספר "אביעד בן חמוד". הוא לוקח את הספר לידיו, וקורא אותו בריכוז עד סופו. לאחר שהוא מסיים הוא קורא לאחת מבנותיו. "קחי, תקראי ותגידי מה את חושבת". הילדה מסיימת לקרוא, ואומרת שאהבה את הספר. אני רוצה לתת לה אותו במתנה, אך הוא אומר: "מה פתאום? אנחנו נקנה אותו". אני מודה לו, ושמח בלבי על שההון שלי גדל בבת אחת פי עשרה.

"כתבת עוד משהו?" הוא שואל.

"כן", אני משיב, "אבל זו רק טיוטה". אני מוסר לידיו את הדפים הצהובים המקומטים שעל גבם כתבתי את חלומי. אחרי דקות ארוכות הוא מרים את עיניו מהכתוב ואומר לי: "אני אממן לך את הוצאת הספר לאור".

אני מודה לאיש הטוב הזה ומתכוון לצאת. "חכה רגע", הוא אומר ומושיט לי חבילה של אלף שקלים. "קח, תתחיל לעבוד על הספר".

בשמונת החודשים הבאים אני עובד בפינה מוארת בקרוואן הניצב מעל עמק תנכ"י נטוע כרמי זיתים, גפנים וגני ירק שמקצים לי חבריי מקהילת "שדה צופים". אני כותב ומצייר את ספרי העתידי "המלך והשועל הזהוב", ובין לבין לומד עם הרב עודד את יסודות תורת ר' נחמן ונכנס עמו להיכל העמוק של ליקוטי מוהר"ן.

לאחר כשמונה חודשי עבודה מוכן הספר לדפוס. אני בודק את עלויות ההדפסה, ומתקשר לאיש היקר שעמו נפגשתי. "תזכיר לי בבקשה, על מה דיברנו?" הוא שואל בפיזור דעת, ואני מזכיר. "כן, נכון, אין בעיה", הוא נזכר. "אתה מוזמן לבוא ביום שלישי אליי הביתה ולקחת את הכסף".

זמן קצר אחר כך פולטות המכונות בבית הדפוס "כתר" בירושלים את הספר החדש "המלך והשועל הזהוב", המוקדש לשתי בנותיו, אליה והללי.

תודה אייל

עשר שנים אחר כך יוצרת עמי קשר חברה של אשתו: "ראיתי מה שכתבת על הספר 'המלך והשועל הזהוב'" אמרה, "רציתי לספר לך שאייל נפטר מהמחלה, בתו האחת גרה עם אלמנתו בצפון הארץ, והשנייה מתגוררת בירושלים."

תודה אייל יקר, על העזרה, על מה שראית, על הטוב שהבאת לעולם.

דאגה

"אתה רואה ששום דבר לא הולך לך בשנה האחרונה. אתה שוקע בחובות, אין לך כלום, עוד מעט תמצא עצמך בתחנה המרכזית בתל אביב". אנחנו יושבים בבית קפה קטן ועמוס ספרים בתל אביב, ואני מספר לאחי על רעיון המסע עם הספרים. הוא לא נותן לזה סיכוי קל שבקלים.

הרב עודד, ראש קהילת "שדה צופים", מקבל את פניי בקרוואן שמעל הוואדי. אנחנו מכירים מאז הלוויה של ארז לבנון, הי"ד, איש של אור, צליל ותום, שנשמתו עלתה השמימה במארב של ערבים מהכפר הסמוך, בעת שהתבודד בשלווה בשלוחת יער האורנים הצמודה ליישוב בת עין.

הרב עודד מכיר את הכאב מקרוב, כמו עוד כמה מחבריי הקרובים שאיבדו את בניהם במלחמה ובפיגועי מחבלים. באמצעות היכרותנו נפתחה לפניי הדלת להכיר את קהילת "שדה צופים", קהילה של חוזרים בתשובה, רובם חסידי ברסלב מאירי עיניים, המנסה להתוות לעצמה ולדור החוזרים בתשובה דרך חדשה של חיי תורה, המשולבים עם בניה אישית ואחריות קהילתית. אני רוכש חברים חדשים ונותן כפי יכולתי, בקשב, בחיוך ובטיול גמלים זכור לטוב בערבה.

"אתה לא רואה את הסכנה המרחפת מעליך?" מטיח בי בסגנונו הבוטה הרב עודד, ומנסה לשכנע אותי לרדת מהרעיון, להניא אותי ממהלך שיהיה לדעתו חסר תוחלת. "אתה תסיים את השנה הזאת בלי כלום", הוא ממשיך, "לא יהיה למהלך הזה שום המשך".

אני מבין שהגיע הזמן לצאת לדרך. אורז את התרמיל ופונה אל המעיין.

אתה יכול להתחיל

"יש לך את כל שאתה צריך ואין לך שום דבר, זה מעט מאוד והרבה מאוד. אין לך עכשיו שום ברירה, הכול סביבך בלהבות, אם לא תצא עכשיו לא תוכל כבר לכבות את השריפה. אל תבזבז זמן, צא מוקדם ככל האפשר, יש לך ארץ שלימה לעבור, זה הולך להיות המסע של חייך! שנים של אימון הקנו לך את השפה המדויקת. אתה אמור לדעת היכן מסמן הקושי מחסום שצריך לעקוף, והיכן הוא מסמן מקום להתעקש עליו."                                                                                                                 

"השתדל להגיע לכל מקום שאתה צריך להגיע אליו ולהקדיש לכל אדם את הזמן הראוי."

"הבהר את עצמך במשפט אחד: הצג את עצמך ואמור שבאת להראות ספרים שכתבת, זה מספיק: המגע הישיר ותום-הלב יפתחו את אלו מהדלתות שאמורות להיפתח. עשה כל שביכולתך, זה כל מה שאתה מתבקש לעשות. אל תתעכב יותר מדי אחרת זה יכאב."

"התחל מהיכן שאתה נמצא, משם מתחילים תמיד. אמונה, ביטחון ועשייה, אלה הכלים שברשותך."

"אתה יכול להתחיל!"

לחלק ג': אבנים שותקות

error: Content is protected !!
גלילה למעלה