פרק י': נסע לארץ רחוקה

המבט שלך נודד למקומות רחוקים 
ואתה כל כך קרוב, אמיתי ותמים 
לו יכולתי לראות, דרך עינייך את הדברים 
היית מראה לי חיים אחרים 

אל תפחד לעוף מעבר לאור 
את מה שאנחנו שכחנו, אל תפחד לזכור 
יש בעולם שלנו אינסוף דרכים 
ולא תמיד הדרך הנכונה היא הדרך בה כולם הולכים 

(מתוך "אל תפחד לעוף", דוד ד'אור)

דמעה של השם

"מרבה דעת מרבה מכאוב" ואני מרגיש מדי פעם בפעם צורך להחליף מציאויות, לקחת פסק זמן ולרדת לים. לנשום.

יוצא באחר הצהריים של יום ערפילי עם חברי מויש במפרשית 420. הים רגוע, אפור משהו. מויש ואני חברים כבר שנים רבות, יש לנו רקע משותף בשרות הצבאי באהבת הטבע וחברים. מויש הוביל את טיול השחרור של הצוות במרומי ההר הגבוה בסיני, שומר מרחק מה מאתנו, מאפשר לעצמו להיות כולו בתוך ההוויה השקטה של המדבר.

בניה, בנם הבכור של מויש ואשתו אילת, נהרג בפיגוע קו 14 בירושלים. לאבד בן זה הדבר הנורא ביותר שיכול לקרוא להורה, כאילו נקרע ממנו הבשר החי, כאב צורב זוחל לוחש. מאז אותו יום דבר לא נשאר כשהיה, כל רגע הוא ההתמודדות ובחירה נולדת.

אנחנו מכינים את הסירה, סוגרים את פקקי הריקון ובודקים את הציוד. עכשיו גוררים את הסירה, המונחת על עגלה קלה, אל החוף ונכנסים לתוך המים. חרטום לגלים, ה"חרב" למעלה, הפנייה קלה של הסירה לקדמית ויוצאים: רוח קלה נושבת בסביבות עשרה קשרים, אחר כך עולה הים והערפל מתגבר. בפתח המרינה, ליד הסלעים, נראית לשבריר שנייה צללית מוזרה על פני המים, משתהה רגע קט ונעלמת: "אולי סתם איזה צל חולף על פני הגלים", אני חושב ומכוון את הסירה לכוון צפון מערב ומותח את המפרש בזווית קדמית אל הרוח הבאה מצפון.

בלב ים, כשאנחנו ישובים פנים אל פנים, מויש פותח מעט את סגור ליבו, מדבר על בנו האהוב, על הפגישה האחרונה שמבלי לדעת הייתה גם פרידה. אני קולט את הכאב הבלתי נתפס, את הרצון לגעת, לגעת במה שלא יחזור. מדי פעם בפעם אני מביט מעבר לכתפו של מויש, שיושב מולי, כדי לוודא שאף סירה לא מגיעה מולנו.

לפתע, במרחק של כששים מטר, אני מבחין בצללית: הערפל מתפזר ואני רואה סנפיר משולש, ענק, מבצבץ מעל המים: "תראה מויש, כריש!" אני קורא לו והוא מביט בי במבט חומל: "נעם, אולי זה דמיונות"? לאחר כמה שניות הוא קורא בקול: "זה לא כריש, אלו דולפינים!".

שני דולפינים ע-נ-קי-ים חולפים בטיסה מילימטרים מתחת לסירה, חוצים אותנו כמו טורפדו צוללים ונעלמים. אחרי כמה שניות הם חוזרים, עולים ממעמקים ומתחילים לשחק הלוך ושוב מתחת לסירה. אני נעמד, רגלי רועדות מהתרגשות, הרגשה של הצצה למעשה בראשית. "עוד שניים" אנחנו קוראים בהתרגשות פה אחד: שני דולפינים נוספים מלווים אותנו, הפעם בקפיצות ומיד לאחר מכן מצטרפים אליהם עוד שלושה דולפינים, קופצים מעל הסירה מצד לצד כלהק מטוסים אווירובטי בתרגיל. ראיתי כבר דולפינים, אבל לא כאלה גדולים וודאי לא במופע לולייני מרהיב שכזה. שבעת הדולפינים מגיעים בעיתוי מדויק, מרגישים את הכאב, מלווים אותנו ממש עד פתח המרינה: קופצים, צוללים, נעלמים וחוזרים.

כמה ימים לאחר השייט אני מספר את הסיפור למעיין, תושבת שכונת נחלאות בירושלים: "דמעה של השם" היא אומרת.

נסע לארץ רחוקה

ביום הזיכרון אנחנו, חברים ותיקים, מתכנסים ומבקרים את חברנו יוסי, שכמו במילות השיר "גבעת התחמושת" נשאר שם בן עשרים ואחת. ליד הקבר אווירה של פגישת חברים מהולה בכאב המשפחה. חברי יוסי עובד, איש סיירת גולני שנולד וגדל בשכונת התקווה וסיים כחניך מצטיין בפנימייה הצבאית בחיפה. נהרג בפשיטה לביעור קיני מחבלים ברמת ארנון שבלבנון (מבצע מוביל): צרור פילח את גופו שנדם לעד. חברנו אמיר מיטל, מפקד סיירת גולני, קיבל כדור בראשו במהלך פשיטה אחרת (כחול וחום), דודו אוחיון נלחם בגבורה עד שכלו כוחותיו ואילו אנחנו כאן.

בני משפחה, חברים, נציגי יחידות. אחדות גורל אחדות של גזירה, של אבדן שמי שלא היה שם לא יידע. נמצאים כאן אלו ששילמו, מבלי שנשאלו, את המחיר היקר ביותר האפשרי על אפשרות חיינו כאן. כמה נאומים קצרים, קדיש, מטח יריות והביתה. כאן כולנו משפחה אחת גדולה.

מביט באנשים הטובים שסביבי, בחתך המגוון של המשפחות, בחברים הכואבים. מי שהולך ראשון נופל, בדרך כלל ככה זה. האחרים נשארים מאחור, פצועים, אחרים בכלל לא שם. אנחנו כאלה, לוחמים. זה לא תואר אלא מהות: כשקוראים לנו אנחנו מסתערים, נופלים וקמים, או לעולם לא.

כמה חודשים מאוחר יותר אנחנו, החברים, נפגשים עם אביו ואחיותיו של יוסי. היש הקיים ושמחת הרעים מעצימים את האין, השנים שחלפו היו כלא היו ועם הפרידה מהמשפחה פורץ הכאב מעיניהם הדומעות. אנחנו מחבקים ודומעים יחדיו, זה כל מה שיכולים לעשות כרגע, לחבק.

איך זה שאתה ככה שמח

בסטודיו של יואב מאוחסן בששה קרטונים קטנים מה שהיה פעם ביתי: ציורי הילדים שעיטרו את הקירות מקופלים באחת הקופסאות, כלי מטבח וצלחות בתוך אחד הקרטונים, שמיכות, ספרים. מביט ותחושה מוזרה עוטפת אותי: "היה לי פעם בית?" הדברים ניתנים למישוש אבל רחוקים, כמו באו מעולם אחר. אני רואה את החיים שהיו לי מכונסים אל תוך שש קופסאות הקרטון הקטנות ומרגיש צביטה קטנה בלב.

יענקלה אמר לי פעם: "ממילא לאף אחד אין שום דבר, גם מי שחושב שיש לו. כולנו אורחים כאן ו"מחזירים ציוד" בסוף, אף אחד לא לוקח אתו מכאן כלום" ואני נזכר באיש עשיר אחד שפגשתי בדרך: "אני מרגיש תמיד בחוסר", אמר, "חושש שאהיה עני, שאשאר בלי דבר. אז איך זה שאתה ככה שמח? הרי לך באמת אין כלום" הוא מתפלא.

אישה בעלת מבטא אמריקאי קל פותחת לי את הדלת: נראה שהיא מתעניינת בי הרבה יותר מאשר בספרים. עונה לה על השאלות הרבות, מספר מעט מהקורה אותי במסע. כבר בתחילת השיחה היא שואלת אותי מה משקל התרמיל: "באמת שאין לי שמץ של מושג" אני אומר והיא מביאה מהחדר הסמוך משקל אלקטרוני. אני נשקל, עם ובלי התרמיל ואנחנו רואים את משקלו, 25 קילוגרם. לעתים קרובות אני סוחב מאחוריי תרמיל נוסף עם ספרים, "מחסנית" לכמה ימים, ואז מוכפל המשקל.

התרמיל מתקפל, לא עומד במשקל ולוח הגב שלו נשבר. אני מתאמץ לשמור על גב ישר אבל התרמיל מאלץ אותי להטות את הגב ואחרי כמה ימים כאלה כואב לי כל הגוף. אני נח קצת בקרוואן של "שדה צופים" וניר חברי מכין לי לוח עץ שמייצב את גב התרמיל (תודה!). אני מדדה קצת וממשיך, החום חולף, הכאבים פוחתים ואני מתחשל. מספר את הקורה אותי לחברי אייל והוא אומר: "נעם, נראה לי שאם תמשיך כך הסיפור הבא שתכתוב יהיה על חמור עקשן".

error: Content is protected !!
גלילה למעלה