פרק יב: שבירת הכלים

רצון יראיו יעשה

"כפי האמונה שיש לאדם השם יתברך, שהוא הבורא והמשגיח לבדו ואין בלתו, כן השגחת הבורא יתברך עליו להמציא לו כל מחסורו, וזהו 'רצון יראיו יעשה'" (רמב"ם).

החגים חלפו עברו וכמעט שלא מכרתי. קובע עם חנן פגישה בירושלים ומחכה לו כבר זמן רב. ביקשתי ממנו הלוואה, יש לי צ'קים לפרוע אותה ואני מקווה שהוא יביא אתו כסף מזומן. אחרי שעה הוא מגיע: אין לו כסף ואנחנו עולים לקומה השנייה, למשרד הגמ"ח. "לא לזה התכוונתי" אני אומר לו, "אני לא רוצה הלוואה ולא מחתים יותר ערבים". חנן לא מתרגש: "אני אדאג לזה" הוא אומר. לאחר עשר דקות אנחנו יוצאים עם הטפסים, אותם צריך למלא ולחזור אתם יותר מאוחר, לקחת את הכסף.

יותר מאוחר נהיה כבר מאוחר מדי, המשרד נסגר: "בוא ניסע לכפר חב"ד, אולי יש שם מישהו שיעזור". שקט עכשיו בכפר, חנן מחנה את הרכב ליד אחד הבתים וחוזר אחרי כמה דקות: "הוא לא בבית, נלך בינתיים לבית הכנסת". אני קונה משהו במכולת הסמוכה ונכנס לבית הכנסת. "בוא תכיר, זה האיש שחיפשתי", אומר חנן ומציג לי את חברו. הוא מנהל קופת גמ"ח ויוכל לעזור לנו". התפילה מסתיימת, אני מפקיד את הצ'קים, מקבל בתודה את הסכום הנדרש וממהר להפקידו בבנק.

"תשמע סיפור" אומר לי חנן למחרת: "בבר המצווה שערכתי לבן שלי הופיע אדם ואמר לי: 'יש לי לתת לך מתנה: הלוואה. יש לי צ'ק על סך 3600 שקלים, תחזיר לי עוד חודש, זה מה שיש לי לתת'. למחרת ראיתי איש אחד יושב על המדרגות ומקבץ נדבות: נתתי לו כמה שקלים ושוחחנו. התברר לי שהוא איש חב"ד ונתתי לו עוד כמה שקלים. כבר רציתי ללכת אבל אז הוא סיפר לי שהוא גר עם אשתו וילדיו בפארק, שזרקו אותם מהדירה כי לא היה לו מה לשלם. 'כמה אתה צריך לשלם כדי לחזור לדירה'? שאלתי אותו והוא ענה: 3,600 שקל. הוצאתי את הצ'ק, 3,600 שקלים בדיוק, ומסרתי לו. הוא הסתכל עליי ולא האמין למה שקורה לו אבל אני ידעתי שהייתי רק שליח, הצ'ק שקיבלתי היה בשבילו. למחרת חזרה המשפחה המאושרת לביתה".

"ומה הלאה?" אני שואל: "מהיכן תחזיר עכשיו את הכסף"?

"חכה, זה עוד לא סוף הסיפור", אומר חנן. "לפני כמה ימים פוגש אותי מכר ותיק ואומר: 'יש לי כסף בשבילך, שיהיה למצוות ומעשים טובים'. הוא מוציא צ'ק ועליו רשום בדיוק הסכום "שלושים ושישה אלף שקלים".

תודה חנן, אפשר להמשיך ללכת.

רגע של בית

אזור של מושבים ותיקים במרכז הארץ, מושבי "ההתיישבות העובדת", מושג שנראה שעבר כבר זמנו. ניתן לראות כאן משקים גדולים, רפתות, מטעים ושטחי חקלאות מעובדים. עובר בין הבתים הגדולים ולא מצליח לחדור את החומות הגבוהות, בית אחר בית אני נענה בשלילה קרה: "לא, אין לנו צורך, תודה". אחרי כמה שעות הליכה מתחיל התרמיל הכבד להכביד. "דווקא כאן חשבתי שילך לי טוב, העמסתי את התרמיל עד הקצה" אני חושב, מאוכזב.

משנה מקום משנה מזל: חוצה את השדות מזרחה, אל עבר מושב ותיק אחר ומתחיל לעבור בבתים הנמצאים משני צדי הרחוב. גם כאן לא נפתח לי: לפעמים זה יכול להיות יום כזה, לפעמים זה בכלל יכול להיות משהו בי שחוסם את המגע, את השמחה. ממשיך לעבור בית אחר בית, דלת אחר דלת ומקבל תשובה דומה: "לא, לא יכולים כרגע".

חודש לפני כן, עמוס לעייפה, הגעתי אל מושב "גמזו" והתחלתי ללכת ברחוב ארוך ארוך: "הפעם", כך עלה בליבי, "אלך מצדו האחד של הרחוב עד סופו ואחזור מצדו השני". שעה ארוכה של ניסיונות עוברת ועדיין לא הצלחתי למכור אף ספר. "אולי כדאי כבר לחזור?" אני מהרהר: "כבר מאוחר, מחר יום חדש, אולי יאיר אליי יום המחר, אולי". בכל זאת ממשיך. ככה אנחנו, עקשנים, לא מפסיקים באמצע, עד כלות.

מגיע לקצה הרחוב מבלי למכור ולו ספר אחד ואז עובר לבתים שמצדו השני, מתחיל מחדש. עכשיו התמונה משתנה לחלוטין: דלתות נפתחות בזו אחר זו, התרמיל מתרוקן במהירות ואני נעשה קל מבית לבית. "איך זה יכול להיות?" אני חושב ומודה על מזלי שהתהפך לטובה, בין צדו האחד של הרחוב לצדו השני.

אבל עכשיו, כאן, השעה מאוחרת ורצועות התרמיל צורבות את בשרי. אני מחליט למצות את היום המפרך עד תומו: "עוד כמה בתים וזהו, רק אסיים את הרחוב ואסע מכאן". מחלון אחד הבתים הקרובים בוקע אור מיוחד ואני ניגש לראות את הבית הקטן, שריד מבתי המושב הראשונים. בגינתו, בין איי פרחים ודשא ירוק, נטועות דמויות עשויות חימר אדום. מאחד החלונות נשמע שירו של נתן אלתרמן "כבר השעה מאוחרת":

כבר השעה מאוחרת.
עוד מעט אורות לילה כבים.
עוד מעט תהיה רוח אחרת 
ופתאום יחוורו עלים,
וארץ ושמים חרש 
יתחילו להחליף פנים.

אורות רכב שמגיח מאחור מציפים אותי. אני עולה על המדרכה אך הרכב מאט ועוצר לידי, החלון נפתח: "שלום, מי אתה?" שואל אותי איש צעיר ואני מסביר כפי יכולתי. "אפשר לראות?" הוא שואל ואני מוציא את ספריי, מראה לו אותם בשמחה. הוא מביט בהם קצת, קונה ופונה אליי: "כשתסיים את הסיבוב תגיע אלינו לשתות משהו, אנחנו גרים בקצה הרחוב, קצת ימינה. נחכה לך, גם אם תגיע מאוחר".

מגיע אחרי חצי שעה לבית העץ הנעים והמואר ("אני נגר" מספר לי האיש) ומוזמן להיכנס: "בוא, תאכל אתנו ארוחת ערב". אני נענה בשמחה ונכנס, נהנה מהסלט הטעים וארוחת ערב- לילה טעימה. נשאל בעדינות על חיי ומספר קצת, מביא מעט ממה שהיה וממה שעובר עליי.

אני מתענג על הסעודה, גומע לאט את הקפה הטעים.

כבר מאוחר, צריך לזוז: מברך את 'ברכת המזון' ורוצה להיפרד לשלום. "חכה, אקפיץ אותך ליציאה מהכפר" מציע האיש הטוב ואני נענה בשמחה. בדרך הקצרה הוא פונה אליי ושואל: "אתה יודע למה הזמנו אותך אלינו? ראינו אותך. רצינו לתת לך לרגע הרגשה של בית, שתיקח עמך לדרך רגע של בית".

תודה רבה, תודה על רגע של בית, על שראיתם אותי שם- לבד, בחושך.

"מה למדת במסע הזה?" שואלת אותי אישה אחת שפגשתי מאוחר יותר בגליל ועוד לפני שאני מספיק לענות היא מקדימה אותי ואומרת בחיוך: "אי אפשר לדעת שום דבר על שום דבר, נכון?"

תראה לי בבקשה תעודת זהות

רועי, הבחור שעצר לי בדרכי לקדומים גר עם משפחתו בהר חמד, גבעה הנמצאת מערבית ליישוב. אני מספר לו את מטרת בואי והוא מזמין אותי להתארח בגבעה: "יש לנו ביישוב קרוון פנוי לאירוח, אתה יכול לישון בו". הוא אומר ואני נענה, מודה לו מאוד על האפשרות. ביומיים הבאים אני מבקר עם הספרים בשכונות המפוזרות על הרכס הארוך וחוזר לישון בגבעה. הדרך המפותלת ל'הר חמד' עוברת בין כרמי זית ושטחים מעובדים, מתפתלת ועולה על ההר. אני עובר בית בית, אין כאן בינתיים הרבה. הנוף מרהיב, רך. המקום שוקק, מלא שמחת ילדים ונעימות.

"תשמע, אני הולך לבקש ממך משהו שיראה לך משונה" אומר האיש שפותח בפני את ביתו בשעת לילה מאוחרת בשכונה הצפונית של היישוב קדומים. אנחנו משוחחים כבר כרבע שעה: אני מספר לו את סיפורי והאיש שואל על הגמל, על המסע, על הספרים. אני עונה כמיטב יכולתי ומקווה שסיפורי מובן, איכשהו. האיש מביא שתייה חמה ופונה אליי: "אל תשאל אותי למה אני מבקש את מה שאבקש, אסביר לך אחר כך". הוא אומר, בוחן את תגובתי. "אין בעיה, מה שתרצה" אני משיב, סקרן ואז הוא נע בכורסא ואומר לי "אם כך, תראה לי בבקשה את תעודת הזהות שלך!"

אני מוציא את התעודה ומוסר לו. הוא מצמצם את עיניו בודק ומחזיר לי: "טוב, תשמע. מגיעים לכאן כל מיני אנשים עם סיפורים שונים ומוזרים שחלקם מתברר אחר כך כמעשיות. אתה דווקא נראית לי בסדר אבל הסיפור שלך היה נראה לי ממש דמיוני. חווה, צבא, גמל, מסע עם ספרים. אני שואל אותך על הספר "אביעד בן חמוד" ואתה מספר על מסע שעשית עם גמל אמיתי. זה היה נראה לי קצת מוזר אז הייתי חייב לבדוק שאתה זה אכן אתה. עכשיו תביא לי בבקשה ששה ספרים!

פותח בשמחה את התרמיל ומוציא את הספרים.

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כ"א)

אני עובר עכשיו בשכונה נוספת של קדומים ונראה שיש כאן לא מעט עולים חדשים- ישנים, יוצאי ברה"מ לשעבר. מיכאל, שמכניס אותי אל ביתו, מעיין בספרי "המלך והשועל הזהוב", מביט בתמונה המרמזת על בית המקדש, בתהלוכת הביכורים, בפר שקרניו מצופות זהב. הוא מביט עכשיו בי ובספר חליפות ואנחנו מדברים על בית המקדש, על אחדות, על עם ישראל היום.

"בוא תראה משהו" הוא אומר ומוביל אותי פנימה, לחצר קטנה, שם מוצב דגם מדהים ביופיו של בית המקדש ולידו דגם נוסף, הנמצא בשלבי עבודה. אני בוחן את הדגם מקיף אותו ומתרשם מהדיוק והיופי. "איך הגעת לזה" אני שואל, "איך זכית לבנות דגם בית המקדש?"

מיכאל נולד באוקראינה בתקופה בה רדפו השלטונות את הדת: "לא נתנו ללמוד תורה, לא ברית מילה, לא ידעתי כלום. סבא שלי ערך את החגים אבל מהר מהר, שלא יתפסו אותנו". הוא גדל בבית ספר כללי אבל בכל זאת נשארו לו קצת דברים: לא לשכוח שהוא יהודי, לא להתחתן עם גויה. ב1990- הגיע לארץ, לכפר סבא ומשם לקדומים. "הייתי עולה חדש מרוסיה, נאבקתי לעלות לארץ הקודש אף על פי שראיתי עצמי כלא מאמין, אתאיסט. הגעתי לכאן ורציתי ללמוד אבל לא היה לי זמן, הייתי עסוק", הוא מספר בריאיון באתר "עלייה להר הבית".

השם שומע תפילה ולבסוף העסק נופל ומיכאל, שעובד עכשיו לפרנסתו כשומר מוצא סוף סוף זמן ללמוד. "באותה תקופה חלמתי חלום על בית המקדש", הוא מספר, "ממש ראיתי את האור הבוקע ממנו. התחלתי לבנות דגמים של בית המקדש, על פי החלום".

"כל אדם זוכר חלום" ממשיך מיכאל לספר על החלום ששינה את חייו: "אבל מי יכול להגיד למחרת את כל פרטיו? אני עף באוויר, סביבי חושך מוחלט ואני לא רואה כלום רק יודע שאני שולט על עצמי. אני רואה סרגל, לא של סנטימטרים אלא שנים ואני עף אחורה בזמן. לא יודע לאן אני הולך, לאן אני עף. אני מגיע לבניינים ואני מרגיש שהמקום הזה מאוד חשוב ופתאום אני יודע שזה בית המקדש! מהחלונות של בית המקדש מתחיל לצאת אור, פעימות של אור- מביא לעולם רק דברים טובים: אושר, שלום, שלווה. אני חוזר, עוד פעם סרגל של זמן. נחתתי מעבר לאופק האור של בית המקדש העתידי והוא אינו רחוק כל כך. אני מתעורר ושואל את אשתי איפה אני. הייתי חילוני, בלי כיפה, כלום וכל הזמן היה לי בראש 'למה נתנו דווקא לי לראות את בית המקדש'. הבנתי שאני צריך לבנות את הדגם: בניתי דגם ראשון משיש, בקנה מידה 1:200, היה כל כך יפה!            

(ריאיון מלא ב'משאת כפיי הפקות').

הדגם הראשון שבנה היה עבור תיכון לבנות בכפר חב"ד. אחד הרבנים, שהתרשם מהדיוק הרב, היה בטוח שהדגם נעשה על פי 'מסכת מידות' והתפלא לשמוע שכל המידע של מיכאל לבניית דגם בית המקדש בא מאותו חלום. "בניתי בתקופה ההיא דגם למכון המקדש, אמרתי לרב ישראל אריאל שאני רואה עצמי כ'חילוני' אבל הוא אמר: 'אין דבר כזה חילוני', לכל יהודי יש אש בפנים, צריך רק את הניצוץ שיבעיר אותה.'

"אני משתדל להגיע לאנשים שמזמינים אותי" מספר לי מיכאל, "זה קורה בעיקר בתקופת 'בין המצרים' (בין י"ז בתמוז לט' באב, נ"א) ואז אני בא עם הדגם ומספר על בית המקדש, מהסיפור שלי. לפני כחודש הייתי במכללה בדרום, היו שם סטודנטים דתיים ולא דתיים והייתה התרגשות רבה. 'פעם ראשונה אנחנו מבינים ממש מה היה שם' אמרו לי הסטודנטים בהתרגשות שעטפה את כולם.

"יש לנו בית, ישיבות, בית כנסת, אבל שכחנו את הלב – את בית המקדש", אומר מיכאל. "שליש מתרי"ג מצוות קשורות בבית המקדש, איך אדם יכול להגיד 'אני מקיים מצוות' כשהוא מבטל מאתיים מצוות עשה?" שואל הרב אריאל: "אף אחד לא יכול להגיד 'קודם נקרב את הלבבות, נאחד את העם'. המצאנו יהדות חדשה, יהדות שנתפסת לדברים הטפלים. מחר יקומו ל'ותיקין', יגידו 'התפללתי טוב, מה חסר?' עושים דברים חשובים אחרים אבל לא עושים מה שהקדוש ברוך הוא מצווה".

מחפש בוויקיפדיה ערך 'מצוות בניית בית המקדש', והתמונה מתבהרת. נוהגים לצטט את החלק הראשון של המשפט שבספר שמות (פ' כ"ה) "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם". אבל כשקוראים את כל המשפט כוונתו משתנה לגמרי: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל-כֵּלָיו; וְכֵן תַּעֲשׂוּ".

אבן השתייה

"בשנת 2002", מספרת טליה אוחיון, "מתפרסמת ידיעה כי התגלה כתם מים בצד הצפוני של הכותל המערבי. יש לי אחות שהיא חוזרת בתשובה, והיא סיפרה שיש שמועות שיש הידברות בין רבנים וכוהני דת מוסלמים, כי כולם מאמינים שזה סימן לאחרית הימים. לימים התחלתי לשמור מצוות, לצלול לתוך החומר הזה, וראיתי שאבן השתייה מופיעה בכל מיני הקשרים. מה שעניין אותי הוא להראות בעיקר את הפן המיסטי, את הסוד הטמון באבן השתייה, ופחות את כל העניין ההיסטורי, שהוא כמובן הדבר הראשון והצד הפוליטי שהוא שילוב של שניהם.

"הלכתי בשוק בעיר העתיקה ולא ידעתי איך אצליח לצלם בהר הבית", ממשיכה טליה. "כמה ערבים ישבו שם ושאלו מה אני מחפשת. הסברתי, ושאלתי אחד מהם אם יסכים לצלם שם. נתתי לו את המצלמה, 300 שקלים וביקשתי שיצלם לי אותה (את אבן השתייה) מכל הכיוונים. כדי להבין את העוצמה של המקום הזה ואת עוצמת הבלגן שהמקום הזה יוצר, היה לי חשוב להעביר את הפן המיסטי. ודווקא במקום הזה, הכי שנוי במחלוקת, יש הסכמה בין הצדדים הנִצים ויש אפילו ניסיון לשתף פעולה. חושבים שהבעיה היא הצד הדתי, אבל זה בדיוק להפך. אם הצד הפוליטי היה יכול להאזין ולהיות כפוף בצורה מסוימת למישור התאולוגי, אני חושבת שהקרע היה פחות גדול. העניין שהפוליטי לא יקבל את המסקנות הדתיות, אני בטוחה בזה כי יש לו אינטרסים אחרים.

התקנות לעליית יהודים בהר הבית מזכירות ימים בהם היה העם היהודי תחת שלטון זר: מותר לעלות ארבע שעות ביום, חמשה ימים בשבוע. בעוד תיירים מוכנסים חופשי הרי שמשטרת ישראל עוצרת דווקא יהודים מלהיכנס. ההוראות נאמרות ע"פ בלבד: "לא מתפללים, לא בוכים, לא שרים, לא מתחילים להתנדנד". (מווידאו סטודנטים למען הר הבית), "אל תנסו אותנו, חבל שאפסיק לכם את הביקור באמצע" מוסיף השוטר.

הסיור מתחיל ובתוך זמן קצר מגיעות קבוצות של ערביות הצועקות מתפרעות ומפסיקות את הסיור, המשטרה לא מגיבה ומוציאה את הקבוצה היהודית במהירות מן ההר! "למה אתם חמשה שוטרים ולא מטפלים בהן, למה אתם לא מרחיקים אותן?" שואלת מדריכת הסיור את השוטרים. צעיר ערבי בחליפה, איש הווקף, מגיע לשוטרים ומאשים שאחד המבקרים, איש מבוגר עליו הוא מצביע, ממלמל בשפתיו או מתנדנד. הסרטון מראה שהאיש לא עושה דבר אך תוך שנייה ניגשים השוטרים ועוצרים אותו בטענה של 'הפרת הסדר הציבורי'.

ברקע מעביר הרמקול שבמסגד אל אקצה את הדרשה של השייח חאלד אל מוגרבי: "מלחמתנו עם צאצאי הקופים והחזירים היא מלחמת דת ואמונה. הם נהגו לשים ילד קטן בתוך חבית עם מסמרים, בתחתית החבית היה ברז משם היו אוספים את הדם שלו. כאשר נתגלו הסיפורים האלה גורשו בני ישראל מכל ארצות אירופה והחל האסון שלהם". המופתי הפלסטיני מוסיף: "היהודי יתחבא מאחורי אבנים או עצים. האבנים או העצים יקראו: 'יא מוסלמי, הו עבד אללה, יש מוסלמי מאחורי- בוא והרגהו!!!"

שבירת הכלים

“כאשר קרתה שבירת הכלים ונשמות מסוימות נפלו לתוך הכאוס הזה. חלק מהנשמות האלה נושאות בקרבן גורל הרבה יותר קשה". כך מסבירה הפרופסור לקבלה חביבה פדיה בסרטה של טליה: “זה אומר שעוד לפני שהנשמה הגיעה לעולם יש היבט מסוים של שליחות שדבוק בה, בעצמות שלה. מה שהאר"י מבסס הרבה יותר חזק מספר הזוהר, זה הרעיון של צמצום ושבירת הכלים – זו תאולוגיה שכח ההנעה שלה הוא משבר, מונעת מכוח המחשבה שהמשבר הוא מכאיב אבל יש לו גם כוח מרומם, הוא למעשה תנאי ליצירה והתחדשות.

"משבר" אותיות "מבשר" מאירה שרה חיה דריבן את עיניי. 

וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי

אִם-כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת-עַמִּי, אֶת-הֶעָנִי עִמָּךְ–לֹא-תִהְיֶה לוֹ, כְּנֹשֶׁה. וְהָיָה כִּי-יִצְעַק אֵלַי, וְשָׁמַעְתִּי כִּי-חַנּוּן אָנִי. (שמות כב, כד)

מגיע לסניף הבנק בתל אביב להפקיד צ'ק ולסגור פיגור של 3000 שקלים. מפקיד את הצ'ק ומבקש למשוך סך 300 שקלים מהחשבון. הפקידה מסרבת: "אתה תחרוג מהמסגרת" היא אומרת ומביטה בי בפנים קפואות. אני פונה למנהלת שמעליה: "הפקדתי עכשיו את כל הסכום ואני צריך 300 שקלים: עוד מעט שבת ואני צריך לקנות כמה דברים". אין עם מי לדבר: "מצטערים, אם תמשוך זו תהיה חריגה מהאשראי, אין אישור".

מרגיש צריבה של עלבון בגרוני: אילו הייתי יודע, לא הייתי מפקיד את כל הסכום בבנק, הייתי משאיר משהו לשבת. מילא, אסתדר, גם זה משמים. אנסה להשיג קצת כסף מחבר, לעבור את השבת.

אחת שמתהדרת בפעילות "רוחנית" מכל מיני סוגים היא מבעלי הבנק. אני מחליט לכתוב לה מכתב, שתדע מה היא עושה, יושב וכותב:

"אני לקוח בבנק כבר שנים רבות, מהן כאלה שבהן הופקדו על ידי סכומים נכבדים. ביום ה' שעבר הייתי בסניף הבנק כדי לסלק פיגור תשלומים של קרוב ל-3000 שקלים. הפקדתי את הסכום בצ'ק ולאחר שכיסיתי את הפיגור ביקשתי למשוך 300 (שלוש מאות) שקלים וסורבתי על ידי המנהלת בטענה שאין לה אישור לאשראי, אף על פי שהסברתי לה שאני צריך רק 300 שקלים כדי להתארגן לשבת. 'ככה זה החוק', אמרו לי. כלומר, הבנק שאת עומדת בראשו מוכן שליהודי ששנים רבות בבנק הזה, המביא כסף ומכסה את כל הפיגור, לא יהיה אוכל לשבת, בתשובה ש'זה החוק'? יש עניין של אנושיות פשוטה, ואגב גם בסדום הרשעה אנשים נהגו לפי החוק".

אין תשובה מבעלת הבנק.

יומיים אחרי כן אני זוכה לטלפון נוסף מהבנק. "אנחנו מתכוונים לשלוח לך מכתב מעורך הדין". "על מה???" אני מזדעק.

"אתה שוב בחריגה", משיבה מנהלת הסניף.

"יצאתם מדעתכם? על פיגור של כמה ימים? רק עכשיו הפקדתי 3000 שקלים, תנו לנשום רגע". אבל הבנק בשלו: "אם לא תפקיד זה מועבר להוצאה לפועל, לערבים". "את לא מדברת עם כספומט" אני משיב ומודה לשם שזיכה אותי לראות את העולם מלמטה, להיות עכשיו למטה.

זה אכזרי

"זה אכזרי", כך אמרה: אישה יפה, אקזוטית משהו, שערה השחור גולש ברכות על כתפיה. "רזית מאוד מאז ביקורך אצלי, אתה נראה כמו עץ שהכתה בו הרוח" הוסיפה. חצי שנה לפני כן עברתי ביישובה עם ספריי. לא זכרתי את הפגישה, לא זכרתי ממנה דבר. סיפרה שכמעט ולא דיברנו, שלא רציתי להיכנס עמה לשיחה, רק ניצבתי בדלת, חרישי.

"לא יכולתי לשאת את כובד התרמיל שדמיינתי שאתה נושא, נשארתי עם כל כך הרבה שאלות". לאחר זמן רב יחסית נפגשנו לשיחה נעימה. שאלה אותי מה הן תכניותיי, עכשיו לאחר כשנה וחצי של מסע. "אני מתכוון להתחיל עכשיו הכול מהתחלה, עם ספר חדש – אין לי ברירה אחרת" עניתי, "הדבר היחיד שנותר לי כרגע אלו הספרים שהדפסתי".

"זה אכזרי", אמרה וחזרה חרישית על דבריה, "אכזרי".

error: Content is protected !!
גלילה למעלה