פרק יא': בדולינה

בדולינה

בדולינה הוא שמה של האתון השחורה, הטובה מבין אתונות יודפת, אותה קיבלתי בהשאלה למסע, לאחר כמה ימים בהם הצטרפתי לטיול החתונה של עשהאל מיודפת, אליו התלוו חברים טובים ושלוש אתונות גליליות וזריזות (כך בכל אופן נראה היה לי) שנשאו את הציוד עד הערב. כמסורת טיולי השטח המפנקים של הג'מאעה הגיע כל ערב רכב מלווה ונפרש "דיוואן" של מחצלות, כריות, כלי נגינה וקדרה מבעבעת וריחנית.

עוד מעט ראש השנה ואני מחליט לחצות במשך כשבועיים את הגליל המערבי, הפעם עם אתון שתשחרר אותי לזמן מה מהמשקל המלווה אותי כבר זמן רב. אנחנו (בדולינה ואני) יוצאים מיודפת ופונים צפון מערבה. מתחילים ללכת מתחת לשלוחת שכניה – מנוף וחוצים את נחל שגב, לכיוון השלוחות המיוערות שמצפון, יורדים לכיוון הכפר כבול ומשם צפונה מערבה, עולים ויורדים שלוחות עד שמגיעים לבקעת שעאב.

בדולינה הולכת לאיטה ואני ספק מושך ספק גורר אותה קדימה. חם מאוד בבקעה, ממש לוהט ואני מחפש מים. ליד חרבת יענין אנחנו רואים עדר בקר בדואי ושוקת רחוקה. אני משקה את האתון, נח קצת וממשיך. חניית הלילה בנחל גמל עוד רחוקה, הערב יורד ובדולינה מסרבת לזוז. אני מושך אותה, מטה גופי לפנים וכך צעד צעד אנחנו עוברים את נחל חילזון ורק בתשע וחצי בלילה מגיעים לחניה בקניון נחל גמל. אני תשוש לגמרי: התכוונתי להגיע בדמדומים, בכיף, לאסוף עצים ולהכין ארוחה טובה. עכשיו, אחרי משיכת חבל של יום שלם בחום הלוהט, אני רק רוצה לסדר את חניית הלילה ולנוח, בתקווה ליום חדש.

השחר עולה ואני מתפלל בזריזות, מכין כוס תה ואחר כך מסדר את הציוד בשקיים. אנחנו צריכים לעלות היום על הר גמל ואני רוצה לצאת לדרך מוקדם ככל האפשר, לפנות מערבה עד מבואות היישוב טל- אל ומשם צפונה, לחצות את גוש היישובים ג'וליס, אבו-סנן וכפר יסיף. בדרך אני פוגש בחור בדואי בן עשרים ושתיים כדבריו, המוביל עדר פרות קטן. אנחנו מברכים איש את רעהו לשלום והוא מספר: "אני אוהב את השטח, את העבודה עם הפרות, את השקט. קודם לכן גרתי בכפר אבל זה לא מה שהיה פעם: הבחורים יוצאים לעיר לבלות, כבר אין הרבה עדרים ולא מעניין אותם לעסוק בחקלאות, הם רוצים חיים קלים". ברקע שומעים מטח יריות, כנראה מהכפר הקרוב: זה הגליל, לא גבול לבנון. "כמעט בכל בית בכפר יש נשק, בלי זה אין לך באמת מעמד", הוא מספר ושואל: "איך המדינה נותנת שיהיה כל כך הרבה נשק לא חוקי? תשמע כל ערב את היריות, בחתונות, כל אחד מוציא את הנשק ויורה".

אנחנו נפרדים לשלום, ואני מתחיל לעלות בשביל התלול להר גמל. בדולינה, האתון המיוסרת, עושה עכשיו שביתה איטלקית: הולכת אבל לאט, גוררת רגליים. אני מושך ומושך והיא בשלה, לא מוכנה לזוז. כבר חם, לוהט וככה אי אפשר יהיה להמשיך הרבה זמן. פונה מערבה, נכנס לבקעה חומה שזורה שתי וערב בחלקות ירקות ומקשות אבטיחים. במרכז הבקעה סוכה קטנה, מוצלת, כנראה סוכת מנוחה לעובדים. קושר את האתון ליד שדה עשב ("כף חתול זוחלת") ומשתרע על הספה שמחוץ לסוכה, מפקיר עצמי זמן מה לקרירות הנפלאה שמתחת לסכך.

אנחנו ממשיכים ופונים צפונה לעבר הרווח הנראה במפה בין הכפרים, המעבר היחידי הנראה אפשרי מבלי לעשות עיקוף גדול. מגיע לפאתי הכפר ג'וליס, מקצר ומקיף אותו דרך משעול חמורים צר ממזרח, עולה על תל המשקיף על השטח מצפוני ולא רואה שום מעבר: המפה אינה מעודכנת, הרכס המחבר את ירכא ממזרח עם אבו סנאן וכפר יסיף ממערב, מלא בבתים ומבני תעשייה גדולים. כבר אחר הצהריים ויש עוד דרך ארוכה, אין לי כוונה לוותר.

שני הכפרים, ג'וליס וירכא, הינם כפרים דרוזיים שקשרו את גורלם עם מדינת ישראל, לפחות בינתיים ושוכנים בסמיכות לשני כפרים מוסלמים, אבו סנאן וכפר יאסיף, בהם קיים גם מיעוט נוצרי, מקומות מקודשים לדרוזים וכמובן שרידי יישוב יהודי עתיק. כמו בארצות שסביבנו גם כאן לא הוכיח הצרוף הזה, של דרוזים מוסלמים ונוצרים, את עצמו: זמן קצר לאחר שעברתי במקום נפצעו עשרות בני אדם, חלקם קשה, מדקירות ורסיסי רימון בקטטה המונית בין הדרוזים והמוסלמים בכפר אבו-סנאן.

כל זה לא כל כך מעניין אותי כרגע, אני חייב למצוא מעבר לפני החשיכה.

מטפס עם בדולינה את הרכס התלול העולה מן הכפר ירכא ורואה בקצהו, באוכף, שדה פתוח: "סביר שיהיה שם מעבר" אני חושב ואכן כן, ישנו מעבר אך הדרך חסומה על ידי מחצבה מוקפת גדר בלתי עבירה. בלית ברירה אני חוזר על צעדי ומתחבר לרחוב בקצה הכפר.

מהבית הקרוב, בית משפחה דרוזי, ניגש אליי איש ושואל מהיכן אני בא. אני מספר לו בקצרה ומבקש מים לבדולינה. האיש הנחמד מספר שלא רואים היום בכלל חמורים בכפר. הוא מביא לה דלי מים ולי שתייה קרה. אני מרווה את צימאוני בשתייה הקרה שהביא, מודה לו וממשיך בדרכי:

אין לי ברירה אלא לטפס לקצה הכפר ולעלות על הכביש לכיוון אבו סנאן. הכביש די סואן ומשני צדיו בתי מגורים, מבני תעשייה חנויות מפעלים מוסכים ומה לא. תמונה קצת הזויה שלי הולך עם בדולינה ברחוב הסואן, מושא התעניינות לאנשי הכפר שהמבוגרים בהם נזכרים בנעוריהם ובזמנים בהם עדיין הכפר היה כפר בנופיו מראותיו וריחותיו מדי פעם בפעם עוצר אותי מישהו בכפר, מתפעל מהמחזה שרואות עיניו ומספר על זמנים אחרים בהם הכפר היה עדיין כפר.

סוף סוף ירידה: עובר בין שני מבני תעשיה והנה אני בשדה פתוח, יורד צפונה בין עצי זית עתיקים ועדר עיזים חומות החולף על פני בריצה, בממהר חזרה לדיר לפני שקיעה. הדרך מתפתלת ויורדת לכיוון נחל בית העמק, נראה שעוד כחמישה קילומטר אגיע לחניית הלילה. אם הייתי לבד היה לוקח לי פחות משעה, אבל אני לא: בדולינה לא ממהרת לשום מקום. כבר חושך, אני חוצה את הנחל וריח שיחי השומר נישא אליי בטל הלילה. "ריח של ניווטים" קרא לזה פעם גדעון, ז"ל, איש סיירת גולני.

השעה מאוחרת ואני מחפש עכשיו מקום לחניית הלילה. לא רחוק מהיישוב אני מוצא מטע זיתים קטן ובקצהו, מתחת לטראסה, פינה מתאימה, מוגנת מהרוח. קושר את בדולינה ליד ערוץ קטן, עם עשבייה ירוקה שתוכל להשביע בה את רעבונה ולאסוף כוחות לדרך הארוכה המחכה לה בהמשך. מחר בבוקר אחפש משפחה מסוימת ביישוב, שחברי יובל, איש יודפת, מסר לי את שמה.

אחרי שלושה ימים ארוכים של "משיכת חבל" עם אתון עקשנית אני מרגיש צורך בכמה שעות התאוששות. בינתיים עוטפים אותנו קולות הלילה, דקים, מרגיעים. אני פורש את השמיכה ונרדם.

הסיוט של כל אישה

השחר עולה ומתחיל לצבוע את הלילה בגוון עדין של תכלת. אני קם, נוטל ידיים אוסף קצת זרדים ומדליק אש תחת הפינג'אן השחור מפיח. בינתיים, עד שהמים ירתחו, מברך את ברכות השחר. "משיבחין בין תכלת לכרתי" אומרת המשנה (מסכת ברכות) על זמן ציצית והזוהר הקדוש עונה לה: "שיבחין בין דין לחסד".

בית אבן יפה, דליה, אישה מאירת עיניים וילדיה מקבלים את פני. אני מתקלח, שוטף את אבק הארץ הטובה וזיעת הדרך ובינתיים כבר מוכנה ארוחת הבוקר, סעודת מלכים: חביתה גדולה, סלט, לחם טעים. תודה! בין לבין אני מספר, ממעט ומתמצת את סיפורי בכמה משפטים בודדים.

"יש לך סיפור מדהים" האישה אומרת, "אין לך פחד, אתה במקום אחר, אבל תשמע, תקשיב לי טוב: אתה הסיוט של כל אישה, נווד בנשמתך- זה הסיוט של כל אישה, שאיש שהיא אוהבת ינדוד לה. היא תעשה הכול כדי למנוע מעצמה את זה. אתה גורם לפחד, הפחד הקמאי שיום אחד תלך ולא תחזור, אף אישה לא תוכל לסבול את זה".

קינג ג'ורג' פאב

כמה שנים קודם לכן, לאחר דיון מילואים ארוך ומתיש במטה, אני מרגיש צורך להיות עם עצמי בשקט, מניע את ה VFR750ושם פעמיי ל"קינג ג'ורג' פאב", הפאב השכונתי הקסום (ז"ל) ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב.

כשחושבים על המלה "פאב" עולה בדרך כלל בדמיון איזה כוך אפל מלא עשן הממלא את החלל, אבל כאן, בפאב המעוצב בפשטות, נעים מרווח ומאפשר מרחב- בין אם אתה לבד ובין עם חברים. שולחנות עץ כבדים מפוזרים בחלל, ברקע מוזיקה ושירים נוגעים, בדיוק מה שאני צריך.

שעה ארוכה אני יושב על הדלפק ופני אל הקיר, מתענג על הבירה הטעימה, הרוגע והמוזיקה. הזמן עובר, יש לפני עוד דרך ארוכה: אני משלם, לובש את מעיל העור, חובש את קסדת ה Arai עולה על האופנוע ולוחץ על כפתור ההנעה. ה VFR מגיב מיד בנהמה עמומה ואני סוגר את משקף הקסדה, מתכונן לזוז. לפתע דפיקות חזקות על הקסדה: איזה בחור נעמד לידי, נוקש על הקסדה ומסמן לי בידו לחכות. "מישהו מחפש צרות" אני חושב, מסיר את הקסדה ומתכונן. "תשמע, חכה רגע" הוא אומר נבוך משהו, "החברה שלי, זאת אומרת ידידה שלי. רוצה להכיר אותך, היא פשוט מתביישת וביקשה ממני להגיד לך". אני מחייך, פעם ראשונה מאז גירושיי ומצטרף לשולחן, בו ישבו כמה חברים וחברות לעבודה, כנראה מאחת מחברות ההייטק.

"למה את עצובה?" אני שואל, "הרי כל כך רצית שנגיע לרגע הזה"? היא מביטה בי בעיניה היפות ואומרת בכעס: "אני לא עצובה מעכשיו, אני עצובה בגלל הרגע שתוציא את הבגדים שלך מכאן. אני יודעת שיום אחד תלך ולא תחזור!"

(עכשיו ארבע לפנות בוקר, כותב מביתו של מנוחי בכרם התימנים. לפני זמן מה התקשר אליי עמר עתידיה מחוותו ליד יריחו והודיע שגנבו עדר צאן מהיישוב רותם בבקעה. צריכים את עזרתי והוא שואל האם אני יכול להגיע. בעודי חושב איך להתארגן במהירות הוא מתקשר שוב ומודיע שבינתיים מצאו את העדר הגנוב ממש בזמן העמסתו על משאית, כמה קילומטר מהיישוב). 

ניטשה, בלעם הרשע ואני

אני מתאושש משלושת ימים של משיכת חבל עם אתון עקשנית. בדולינה עגומת המבט מסיימת לאכול דלי תערובת משובחת שקיבלתי מאחד השכנים. אני מאכף אותה ושוב אנחנו יוצאים לדרך, בכוונה ללכת לאורך הנחלים יחיעם, געתון, כזיב: כל נחל מהשפך ועד למוצאו, פחות או יותר. בכוונתי לעלות לקראת סוף השבוע, ביום ה, את נחל כזיב ולהגיע אתו לחניית השבת אצל חבריי מקהילת "שדה צופים" במעלות. עכשיו אני כבר חוצה את נחל יחיעם ונע על הרמה שמצפונו לכיוון "מבצר יחיעם", מבצר צלבני שנכבש על ידי הממלוכים עד שניבנה מחדש במאה השמונה עשר על ידי שליט בדואי.

חם, לוהט כאן בוואדי שבגלילי המערבי. אני ממשיך למשוך את האתון העיקשת שעדיין מסרבת ללכת בקצב סביר. "אולי בכלל יש כאן ניסיון בשבילי, נגיד משהו כמו 'הכנה לזוגיות', לא להוביל אלא להתאים את הקצב למי שאיתי?" אולי, אבל המחיר נראה יקר מדי, ואני מתחיל לחשוב על אפשרויות חדשות:

"בלכתך אל האישה קח אתך את השוט" כותב ניטשה בספרו "כה אמר זרטוסטרא". באמת שאני לא יודע למה הוא התכוון ולמה נזכרתי במשפט הזה דווקא עכשיו, על הרמה שמעל נחל יחיעם, אבל חלק ה"נעם" שבי נסתיים לחלוטין, חלק ה"איתן" יוצא לאור ואני מוצא עצמי מחזיק "נבוט" מאולתר שהכנתי מאחד מענפי האלון שאספתי.

מכה חזקה והאתון זוקפת אוזניה, נדהמת. שריקת המקל באוויר ועוד מכה ניחתת על אחוריה, מלווה קריאת דרבון חזקה, האתון מבינה את הרמז, אנחנו מתחילים לזוז והאתון עוברת אותי חיש קל. החל מרגע זה אני הולך מאחוריה, החבל מתוח והיא מתקדמת בצעד מהיר. לפתע, ללא אזהרה, היא שוברת כיוון ונכנסת עמוק לתוך החורש העבות, מיואשת, מחפשת מסתור. איכשהו אני מצליח להיכנס אחריה לסבך, להוציא אותה משם ואנחנו ממשיכים בדרכנו.

איש אחד עולה במחשבתי, בלעם הרשע שמו ואני מוצא עצמי מזדהה עם תחושת חוסר האונים והכעס מול החיה המאמללת הזו: "וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן, כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי; לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ".

"לא ברור- האם החיה הזו מטומטמת לגמרי או שיש לה שכל"? אני שואל אחרי המסע הנורא הזה את גיורא, חברי מיודפת, לדעתו: "יש לה שכל", הוא משיב, "אבל של חמור".

במשרדו של דודי אני מספר לו על סבלותיי עם האתון. רפי, כבן תשעים, חד כתער וזוכר כל שיחה וכל פרט שדיברנו אי־פעם, בין שהיה זה לפני שבוע ובין שהיה לפני שנים. "לנו ברמת השרון היו שתי אתונות", הוא נזכר: "אתון היא חיה עדינה, צריכה לנוח, לאכול כל כמה שעות, לקבל תוספת אנרגיה, לשתות כל שעה שעתיים בחום".

המממ… זה לא נשמע לי טוב, בכל אופן רחוק מאוד מהדרך הקשה שבה התנהגתי עד כה עם האתון.

מגיעים ליחיעם, מקיפים את הקיבוץ ממערב. בדעתי לרדת למטה, להתחבר לשפך נחל געתון ואחר כך לעלות אתו שוב, כמה שאפשר מזרחה. אנחנו יורדים מעט בכביש היוצא מהקיבוץ לפני הכניסה לשטח ולאחר שהולכים כשלוש מאות מטר עוצרת מכונית לפני והנהג יוצא: נעם שילר, מהיחידה. "ידעתי שזה אתה, ראיתי יהודי הולך עם חמור מפוצ'קן (מצויד) וידעתי שרק אחד בארץ יכול ללכת ככה- רק אתה".

יורד בשביל מערבה כדי להיכנס לנחל ממוצאו ולטפס עמו מזרחה. מגיע לגבעה, דרומית לצומת כברי, בה מצוי אתר ההנצחה לחללי שיירת יחיעם. ב-27 במרץ 1948 (ט"ז באדר ב' ה'תש"ח) יצאה שיירת אספקה ובה 87 לוחמים מנהריה לכיוון יחיעם והותקפה ממארב של מאות ערבים ליד הכפר אל כאברי. 46 לוחמים נהרגו בקרב שארך שעות ארוכות, בו נלחמו נצורים וללא תגבורת. ממש על המצבות עושות עשרות משפחות ערביות פיקניק, בכוונה לא מוסתרת לחלל את זכר הלוחמים. שופכים זבל על המצבות והאנדרטאות וצוחקים כשרואים אותי מביט בנעשה: "זה לא בסדר, נכון?" אומר לי בלעג אחד מהם.

בנחל געתון אני נכנס לזמן אחר, מחבר זמנים, שקט. משני צדיי חורש סבוך, שרידי טחנות קמח, שקט: רק קול הציפורים נשמע, מציאות אחרת. עוד מעט שקיעה ואני מגביר צעד, ככל יכולתי. כמאה מטר לפני, מולי, במדרון מעל השביל, עדר גדול של חזירי בר. חלק מהעדר רואה אותי, בורח וניבלע בחורש אך החזירים הגדולים נשארים במקום, רוקעים ברגליהם בעפר, כמזהירים. אני מתקרב ורואה את ניביהם הגדולים כשהם חורצים באדמה ומתיזים עפר באיום, לפני זינוק. זו חיה מהירה מאוד: אני דורך את האקדח ומדבר אליהם בשקט: "תעופו מיד מהדרך או שאני יורה". נראה שהם מבינים ומפנים את הדרך. עובר אותם ומתארגן לחניית לילה במרחק לא רב משם.

מגיע לשולי העיר מעלות, חוצה את מושב מעונה במעלה נחל געתון, עולה לכפר מעיליא, כפר נוצרי- יווני ברובו שבמרכזו מבצר צלבני, בנוי על שרידים יהודיים. מתיידד עם בעל עדר העיזים שבשולי הכפר, שותה עמו תה ואחר כך יורד לכיוון מצפה הילה, בכוונה לרדת לנחל כזיב.

במצפה הילה עוצר לידי רכב: "שלום נעם, היית אצלנו עם הספרים לפני שנה" אומרת אחת משתי הנשים שהייתי ביישובן שנה קודם לכן. מסתכל במפה המעודכנת שבאפליקציית "עמוד ענן" שבידן, מחפש ירידה שתתאים לאתון העמוסה ויורד בדרך תלולה ביותר לכיוון הנחל. מעל הערוץ אנחנו מגיעים לקטע בלתי עביר לאתון, סבוך ומצוקי ואנחנו נאלצים לעלות את כל הדרך חזרה. למעלה אני פוגש (שוב) את נעם שילר והוא מראה לי במפה ירידה שלדעתו תהיה עבירה וסבירה לאתון.

בדולינה עכשיו כבר אחרי חינוך מחדש, סבלנית וממושמעת: אנחנו יורדים ירידה תלולה ביותר ואני ממש מתפלל שלא ניתקע ושוב אצטרך לסחוב אותה למעלה חזרה. מעל ערוץ נחל כזיב מתגלה מבצר יפהפה: המונפור, מבצר צלבני שנבנה על בסיס הרבה יותר עתיק ומוזכר כבר בגמרא. מאז ילדותי לא הייתי במקום ואני מסייר בו קצרות. עוד מעט קט אנחנו בערוץ נחל כזיב, אכן כן, הירידה עבירה ואנחנו למטה. הנחל זורם ומלא צמחייה עשירה: עצי דולב ענקיים, קטלבים, צמחי מים, טחנות קמח ובריכות מים לכל אורכו. אני טובל, שוחה, משתכשך כמעט בכל בריכה. בדולינה לא ממש מתעניינת בנעשה, שומרת על פרצוף דיכאוני.

עם שחר, לאחר תפילת השחרית, אני מנסה למצוא מעבר נוח בתוך הנחל הזורם אבל הבריכות עמוקות ולא נראה שבדולינה תרצה דווקא עכשיו לעבור קורס שחייה מזורז. משאבה גדולה חוסמת את הערוץ, מותירה מעבר צר בסבך אותו בדולינה מסרבת לעבור. למדתי כבר שכשהיא אומרת לא אז היא ממש מתכוונת ללא, רק שהפעם הסתבכה עם חמור הרבה יותר עקשן ממנה, במיוחד כשלא נותרת לי שום ברירה.

לצד המעבר מתוחה גדר רשת: אני פורק מהאתון את הציוד, מעביר אותו לצד השני של תחנת השאיבה וחוזר חלילה. עכשיו קושר אל הגדר את החבל. מקפל לה את הזנב, מוציא את הנבוט, כל דבר שישכנע אותה להתקדם עוד מטר וכך, מטר אחר מטר מעביר את החבל וחוזר חלילה. אנחנו מתקדמים עד שפוסעים שוב על השביל.

מרחוק מבצבצים גגות אדומים, הבתים הראשונים של העיר מעלות.

עולים בדרך המגיעה לשורת הבתים הראשונה בשכונה ופתאום מופיע מולי יונתן, חברי משכבר הימים: "באת לשבת"? הוא שואל, כאילו טבעי לו לראות אותי עם אתון בעיר. "למה שבת?" אני חושב, "יום חמישי היום" ועונה: "נראה, עדיין לא בטוח". יונתן מזמין אותי לביתו ואני שם לב שהוא מביט בי במבט מוזר. בינתיים אני פורק מהאתון המיוסרת את הציוד, שוטף אותה נותן לה לאכול ומתפנה לאכול משהו בעצמי.

המראה בבית של יונתן באמת מוזר: הכול מצוחצח, נרות מוכנים בפינת הסלון, שולחן השבת ערוך. "למה לערוך שולחן שבת כבר ביום ה"? אני חושב, "מה הלחץ, מה קורה להם כאן, במעלות"?

חבר נכנס ואומר לי: "ברוך הבא נעם, שבת שלום". "מוזר" אני חושב ושואל: "יונתן, תגיד, איזה יום היום"? והוא עונה בחמלה: "יום שישי נעם, כדאי שתזדרז, עוד שעה שבת". ליתר בטחון אני מצלצל ליענקלה בבית צפאפה. אין לו הרבה סבלנות אליי עכשיו, ואני זוכה לתשובה קצרה: "יום שישי, שבת שלום".

יום שישי!? עד הרגע בכלל חשבתי שהיום הוא יום חמישי, והנה אני מתבשר שבעוד שעה שבת. איפה שהוא בדרך איבדתי יום, אין לי מושג איך. אילולא הייתי מצליח להגיע היום לחבריי במעלות הייתי מדליק אש, מבשל, עובר על כל ל"ט מלאכות השבת וחושב שאני עדיין ביום חמישי.

הילדים עוזרים לי לסגור את בדולינה במקום בטוח, מביאים לה תערובת, חציר ומים. עשר דקות אחר כך אני כבר בבית הכנסת, מקבל את השבת עם הרב וחברים מקהילת "שדה צופים".

השבוע החדש מתחיל בטלפון מסגן מנהל סניף הבנק בכבודו ובעצמו: "הלכנו לקראתך עד כמה שאפשר, אתה מפגר בתשלומים ביותר מעשרת אלפים שקלים ואני שולח לך אתראה משפטית". יודע שזה יסתדר בסוף, איכשהו, רק שאין לי מושג כיצד ואני דוחק עכשיו את הקצה יותר ויותר, אולי יותר מדי. מוטל עלי עכשיו להנמיך את הלהבות, להכניס כסף כדי שיעזבו אותי בשקט, לפחות עד אחרי החג.

משאיר את בדולינה בידיהם האמונות של ילדי חבריי כדי שאוכל להמשיך וללכת השבוע עם הספרים, לאסוף כסף. חוזר לבית צפאפא, מעמיס שני תרמילים בספרים, ככל שיכול ומקווה למכור מהם כמות שתספיק ולכסות מעט מהפיגורים שאני נקלע אליהם חדשים לבקרים. בשבוע שאחרי, כך אני מתכנן, אקח אותה ממעלות ואמשיך ללכת מזרחה, במטרה להגיע לציון הרשב"י לפני ראש השנה, לעשות שם את החג. בינתיים אני צריך למכור ספרים, לאזן קצת את החשבון ואני חושב לנצל את השבוע ולעבור בכמה ערים בהן שכונות המאוכלסות במשפחות צעירות, בתקווה שאמצא שם קהל מתעניינים רחב לספריי.

בעיר הגדולה

שכונות הצבור הדתי בערים הגדולות נראות לי כמאגר מבטיח לעת צרה: בבניין אחד בשכונה שכזו יש לעתים יותר משפחות מיישוב ממוצע ביו"ש. מלא תקווה אני מעמיס עלי את שני התרמילים ונוסע לעיר גדולה שכשליש ממנה מאוכלס על ידי ציבור דתי לאומי.

התרמיל שעל גבי מלא בספרים ואחרי נגרר תרמיל שני, מלא לא פחות. מחליט להתחיל בשכונה הצפונית: נראה לי שהיא בעלת אופי יותר פתוח ויש בה הרבה בתים פרטיים המשווים לה מראה כפרי משהו. עובר בית בית ולא נענה, האנשים כאן חשדניים, לא מעוניינים בכלל לראות את הספרים. עוברות שעתיים ואני כבר מבין שזה לא יקרה. גם בשכונה אחרת, לא מאיר לי המזל. אישה אחת מסבירה לי ש"העיר מוצפת בקבצנים, מתרימים מוכרים וכל מה שתרצה". מספרת שבפעם האחרונה שנענתה רשמה צ'ק על סכום מכובד לקבצן והוא התעצבן וכעס עליה שרשמה סכום שהיה לדעתו נמוך מדי. "לא פלא שהאנשים כאן חשדניים, כמעט כולם כבר נכוו בדרך זו או אחרת".

בסוף אותו יום כל גופי כואב. חמישים ק"ג של ספרים הופכים כבדים משעה לשעה, הכתפיים שורפות מחיכוך הרצועות והמשקל מכביד על ההליכה. אני מתיישב מדי פעם בפעם, לכמה דקות, נשען לאחור מבלי להסיר ממני את התרמיל. זה לא רק שלא מכרתי כמעט כלום ואין לי שום סיכוי כך לצמצם את החוב לבנק, זה לא רק הכאבים מן המשקל הרב אלא גם העדר השמחה ביום שכזה, העדר המפגש.

משנה מקום משנה מזל? בדרך לעיר אחרת בה מקווה למצוא יותר מתעניינים: כל בניין כאן מכיל עשרות משפחות, שכונה קטנה מכילה את כל היישובים הכפריים של יהודה ושומרון, כולל הגבעות. אני בטוח שבבתים יש אנשים מאוד נחמדים, בטוח שחלק גדול מהם ירצו לראות ואולי גם לקנות את הספרים, בטוח שהספרים ישמחו את הילדים והוריהם אבל יש לי בעיה קטנה: דלתות הבניינים נעולות ויש אינטרקום בכניסה.

עובר מבניין לבניין עד שמוצא באחד המגדלים דלת פתוחה ומתחיל לעבור בין הדירות. באחת הבתים פותח לי זוג נחמד את הדלת ומזמין אותי להיכנס. שני ילדים קטנים מציצים מאחורי שמלת אמם, מביטים בזר שנכנס הביתה ובתרמיל הענק שהונח הרגע בפינת הסלון. אנחנו משוחחים על כוס קפה שהכינו ואני אומר את דעתי שהם בכלל לא מתאימים לעיר, הם נראים יותר שייכים לאחד היישובים. "כן", הם משיבים, "אנחנו בתהליך קליטה לאחד היישובים, מקווים לעבור בקרוב".

בקומה הבאה פותח לי את הדלת איש כבן ארבעים. נבעת מהמראה הבלתי צפוי שלפניו וללא להוציא מילה טורק בפני בחוזקה את הדלת.

כבר אחרי תשע בלילה. אחרי חוויות העיר מרגיש צורך עז לנשום אדמה. מעבר לכביש קורצים אליי אורות המושב הסמוך: אני חוצה את השדה החרוש, עובר מטע זיתים ומגיע אל פאתי המושב. כמה כלבים גדולים רצים לעברי ואני מתכופף, מדבר איתם והם נרגעים. מבין עצי הזית רואה אנשים יושבים במרפסת ביתם. אני מקיף את החצר, נכנס מהשער הראשי, מברך אותם לשלום והם מזמינים אותי להצטרף אליהם לסעודה. איזה אנשים טובים, הרי הם לא מכירים אותי בכלל, איך ידעו בכלל מי אני וכמה אני רעב ומותש בסוף יום כזה? אנחנו משוחחים והאיש אומר לי: "אני מבין אותך, גם אני עברתי כמה דברים בחיים. אל תדאג. אתה חזק, ואתה תצא מזה". אני שומע וחושב ששמעתי את זה כבר פעם. הוא קונה ממני כמה ספרים ואנחנו לוחצים ידיים, נפרדים. נביחות הכלבים מלוות אותי בעת שאני חוצה את השדה ונבלע בחושך.

היכנס, טול ידיים

"היכנס, טול ידיים", אומר האיש הגבוה שפתח לי את דלת ביתו ביישוב חשמונאים. עדיין לא הספקתי לסיים את משפט הפתיחה שלי וכבר הוא מצביע לכיוון המטבח: "הנה, שם הנטלה" הוא מראה. מסביב לשולחן יושבים ילדיו של נעם, זה שמו. הגעתי בדיוק לארוחת הערב. אני נוטל, מנגב את ידיי ומברך: "ברוך אתה ה'…" על השולחן סלטים ופיתות חמות, שקשוקה חמה מוגשת על ידי אשתו. סעודת מלכים המזכירה לי פתאום שאני רעב.

תוך כדי הסעודה אנחנו מתוודעים, ומתברר שנעם משרת בצבא במקום מוכר לי היטב. המשפחה תימנית ולעומת נעם המסופר קצר כתספורת 'צבאית' הרי שבניו עוטי פאות שחורות המסתלסלות מצדי ראשם. אנחנו מגיעים לדבר על הילדים ואני שואל אותו איך נשמרת המסורת התימנית במקומות בהם הם לומדים. "אל תדאג" אומר נעם ואומר לבנו: "תביא את החומש". הילד פותח את החומש ומתחיל לקרוא בתורה בקריאה תימנית מדויקת, כמו שמלמד אותם ה"מורי", ה'מלמד'.

הפח נשבר ואנחנו נמלטנו"                                            

אני לא מצליח כמעט למכור אף ספר, צובר פיגור בתשלומים, והפעם נראה שהלכתי עם זה רחוק – פיגור של יותר מחמישה עשר אלף שקלים. זה ממש על הקצה, אולי אפילו מעבר לו, ואני מתחיל לקבל אתראות משפטיות מהבנק. "נעם, אני מצטער, אבל לא נוכל ללכת לקראתך יותר. אני נותן לך עוד שבוע", אומר לי המנהל בשיחת טלפון. פעם הייתה שיחה כזו מלחיצה אותי, גורמת לי להרגיש לא טוב, אבל עכשיו, אחרי כל כך הרבה ניסים שנעשו לי, כבר איני מניד עפעף.

למחרת אני מקבל שיחת טלפון ממספר לא מזוהה: "שלום נעם, מדברת ליעד מבנק הדואר. יש לך 4,000 שקלים בחשבון, אבל רוצים לעקל אותו. רציתי לעדכן אותך. כנראה זה תגמול מילואים. תביא לנו אישור מהצבא ותמשוך את הכסף" היא אומרת ומוסיפה: "רק תעשה את זה מהר, שלא יעקלו אותו". "איזו נשמה טובה" אני חושב, "איך חשבה על זה, הרי יכלו לעקל לי את החשבון ואפילו לא הייתי יודע!"

מנסה להתקשר למוקד המילואים אך תחנת זברה לא עונה. לבסוף משיג את מס' הטלפון הנייד של הושע, קצין מילואים ראשי, מח"ט לשעבר וחבר הקיבוץ העירוני בשכונת גילה שבירושלים: יש עם מי לדבר ותוך זמן קצר אני מקבל מרפי סגנו את המסמך המיוחל ומגיע אתו לסניף הקרוב, בתקווה שהכסף לא עוקל בינתיים. הפקידה מפקססת את המסמך לבנק הדואר, מבקשת את האישור אך נענית בשלילה, הפקיד שם רוצה להעביר את זה הלאה ואומר שזה ייקח כמה ימים.

"מה פתאום כמה ימים"? היא מזדעקת ומביטה בי: "הוא נשאר בלי כסף וזה תגמול מילואים שלו, אתם חייבים לשחרר לו את הכסף". מנהל סניף הדואר שומע אותה ומגיע לראות מה קרה, על מה המהומה. היא מסבירה לו את העניין והוא מתקשר מיד לאן שמתקשר: אחרי דקה הכסף אצלי ביד, אני מודה לשניהם, יוצא מהסניף וחושב: "איזה אנשים טובים יש לנו בעם הזה, רק ראו שזה תגמול מילואים והזדעקו לעזור, הרי בכלל לא דיברתי, לא סיפרתי להם על מצבי ואף על פי כן נגע לליבם. תודה!

הקב"ה מקיש עלינו כך שלא נישבר

"האמת היא שלא הכנסתי אותך. קצת חששתי, בכל זאת אישה לבדה, זר בדלת", מספרת לי מאוחר יותר יפעת את מה שחוותה מצדה השני של הדלת. "אבל קניתי את המלך והשועל הזהוב וגם אמרתי מיד: זה לא ספר ילדים". "איך את יודעת"? שאלת, ואני עניתי שהציורים אולי רק נחזים להיות ציורים עבור ילדים אבל שפת הספר פונה למבוגרים. אתה חייכת. אחר כך, מצאתי אותך במייל. אני זוכרת היטב מה רשמתי לך במייל הראשון, כאילו כתבתי אותו כעת: אינך מכיר אותי וגם אני לא מכירה אותך. הופיע אדם בפתח ביתי עם תרמיל גדול על הגב והוא נראה מותש ועייף. שבע קילומטרים. נווד. אבל הוא לא נראה נווד. מבטו של נווד מתרוצץ אנה ואנה, ניכר בו חוסר יציבות וביטחון. וכל אלה לא היו ניכרים אצלך, אלא ההיפך הגמור. יציבות. רגיעה. ביטחון במה שאתה עושה, קשה ככל שיהא".

אנחנו בקשר מרחוק, מדי פעם בפעם מתכתבים: "מה שלומך נעם? איך המרגש"? היא כותבת לי ואני עונה: "נלחם, אבל מרגיש בסדר. הגעתי היום אחרי כמה ימי הליכה ביישובי הגלבוע, "מירב" ו"מעלה גלבוע", אנשים מתוקים ביותר וממש היה לי טוב. כמו שאת רואה עדיין ממשיך, לאחר למעלה משנה וחצי. מי יודע מה רצון השם בזה. ד"ש וישועות".

"אני מוצאת מנוחה בצלילים, במוזיקה", כותבת יפעת. "כן, גם הגלים הם סוג של מוזיקה בלתי נגמרת. אתה כותב לי קצר מאוד, כך שאין לי יותר מדי שורות כדי שאוכל לקרוא גם ביניהן. באשר לצער, למהמורות ולקשיים, קראתי לא מזמן ספר, שהיה בו אזכור למשל הכדים. אולי אתה מכיר. תרשה לי לספר לך"?

"כשמייצרים כדים, בסוף התהליך, לפני שיוצאים לשוק, דופקים עליהם כדי לבדוק שהם לא נשברים. רק מי שהכין את הכד יודע בדיוק באיזו עוצמה לדפוק על כל כד וכד, כך שלא באמת יישברו, אלא רק בשביל הניסיון. הקדוש ברוך הוא מכיר אותנו, הוא מקיש עלינו ככה שלא נישבר". אני קורא ומשהו צורב בי לרגע.

תנו לי אנשים רעבים

נראה שהחלום למלא את הכיסים בשכונות העירוניות נגוז, אבל יש לי עדיין תקווה ואני מקווה שבשכונה הבאה יהיה יותר קל. למוד ניסיון אני לוקח רק תרמיל אחד וגם הוא לא לגמרי מלא. במשך שש שעות של טיפוס וירידה במדרגות עשרות בנינים רבי קומות אני לא מצליח למכור אפילו ספר אחד! אף אחד לא רוצה בכלל לראות את הספרים. שואל את אשתו של חבר וותיק הגר במקום איך זה שההתעניינות כה דלה והיא עונה: "מה אתה רוצה, זו חברת שפע, חברה שבעה. יש להם הכול מתחת לבית, חנויות מכל סוג ודבר, בגדים, אוכל, תרבות. פשוט לא מבינים מה אתה רוצה מהם".

בגינה בתל אביב: חבר ממליץ שאלך לשם: "בטוח שילך לך שם מצוין, מגיעים לשם אחר הצהריים הרבה מאוד ילדים" הוא אומר. אכן כן, יש כאן הרבה מאוד ילדים, משחקים זה עם זה ועם הוריהם ונראים בדיוק בגילים המתאימים לספריי הגמל והכריש. אני מסדר את הספרים בצורה בולטת על אחד הספסלים אבל, למעט שני ילדים שעברו והתעכבו מעט, אף לא אחד רוצה להעיף בספרים מבט. לידי יושב זוג עם ילדים ואני פונה אליהם, שואל בתקווה: "אולי תרצו לראות את הספרים"? "אין צורך" עונה האיש בנימה צינית, "אולי בפעם אחרת".

תנו לי אנשים רעבים

תנו לי אנשים רעבים.

כאלה שנשאר להם ניצוץ

שמצית להבה.

אני רוצה אנשים רעבים

שעברו עליהם חיים

כאלה, או אחרים,

שליבם עדיין צמא.

כאלה, שדלתותיהם פתוחות

עיניהם שמחות

מכל שיש,

שחומותיהם נפלו ואינן

והכול פשוט

מאוד.

סוף השבוע מתקרב. ביום ראשון אני רוצה להמשיך ללכת עם בדולינה ולא מכרתי עדיין כלום. נזכר שאמה של שושה מתגוררת בגבעת מרדכי בירושלים ואני שואל אותה מה היא חושבת על הרעיון, לעבור בשכונה­ עם הספרים: "כן, תלך לשם" היא מסמסת לי בקצרה. מעמיס תרמיל והולך: דפיקה בדלת ואחרי שפותחים נראה בפתח איש עם תרמיל ענק על גבו. הימים קצת מתוחים וזה יכול להיות מבהיל. משתדל לשים לב, מציג עצמי כמה שיותר מהר, להפיג כל חשש. עובר בבתי השיכון הגבוהים, עובר את כולם ועד הערב מצליח למכור רק ספר אחד. "לא, לא שם" אומרת שושה, "תרד עוד, לשכונה הישנה, לשם התכוונתי".

מתברר שהשכונה הקטנה הזו, על בתיה הדו- קומתיים, היא בעצם יישוב מיוחד שנעטף על ידי העיר הגדולה. הדלתות נפתחות, אנשים מקבלים את פני במאור פנים ושמחה, מתעניינים בי ובספרים. התרמיל הולך ומתרוקן במהירות וכיסי הריקים מתמלאים. עכשיו אני יכול לנסוע חזרה למעלות, לקחת את בדולינה, האתון המיוסרת, להמשך המסע. אני מתכנן ללכת אתה מזרחה, בתוך ערוץ נחל כזיב העליון, לעבור בין הכפרים בית- דג'ן מדרום וחורפיש מצפון, משם לטפס באחד השבילים על הר מירון (הג'רמק) ולהגיע אל ציון הרשב"י לקראת ערב ראש השנה. עדיין איני יכול לשער בדמיוני את המצפה לי בדרך.

לרשב"י

ניסיונות השבוע בעיר חלפו ואני חוזר לקחת את בדולינה. מודה לנעם הקטן וחבריו ששמרו עליה כל כך יפה, מאכף אותה ויוצא לדרך. אני חוצה את העיר מעלות, אישה אחת עוצרת אותי ואומרת: "חכה רגע, אני רוצה לדבר אתך, מאיפה אתה בא, אף פעם לא עבר כאן חמור". עובר את אגם המונפור מעפיל למושב צוריאל ושם חוברים אליי שלושת ילדי חבריי מ"שדה צופים" במעלות, שאותם הזמנתי להצטרף אליי לחלק מהמסלול. אנחנו נכנסים לנחל המתחתר, עוברים בריכות מים ומתקדמים מזרחה. כבר מאוחר: אני מאיץ בילדים להתקדם כדי לצאת מהחלק המצוקי לפני שקיעה, למצוא לפני חושך נקודה מתאימה ללינת לילה. אנחנו, בדולינה הילדים ואני, מגיעים לעין חותם אשר בקטע הנחל שמתחת לכפר הדרוזי חורפיש, אוכלים ומתארגנים לחניית לילה. כבר חושך ואני מסביר לילדים שבלילה לא צועקים, אנחנו רוצים שקט המאפשר קשר עם הסביבה. הם לא כל כך מבינים על מה אני מדבר.

נפץ ירייה חזק קורע לגזרים את דממת הלילה: מזהה מיד שזהו ירי מרובה סער, מ-16 או תבור. שלושת הילדים מבוהלים ואני מהסה ומצמיד אותם לדופן בריכת הבטון. מישהו יורה בבודדת מהירה במרחק של לא יותר כשמונים מטר מאתנו: "זה לא ירי ציידים" אני חושב, מבחין בארבע דמויות יוצאות מן הסבך ומתקרבות לכיווננו, שולף וטוען בשקט את האקדח. הילדים רוכנים בפחד מאחורי המחסה, מן הסתם מבינים כבר למה לא כדאי לצעוק בלילה. אני מוכן, רוצה לתת לדמויות להתקרב כמה שיותר, ממילא אני לא אפקטיבי עם אקדח לטווח רחוק כל כך.

הדמויות מתקרבות ישר אלינו, מגששות את הדרך עם פנס. מבין שלא הבחינו בנו בכלל ולכן גם לא ירו עלינו אבל עדיין חושד, נותן להם לעבור אותי ואז שואל, מוסתר ומוכן: "מי אתם"? האיש עם הפנס נבהל מתחיל להסתובב ואני אומר לו "אל תאיר, אל תכוון לכאן". הוא מציית וקופא במקומו. "אנחנו מבית ג'אן, מחפשים חזיר בר שהורס לאבי את הגינה כל ערב, עקבנו אחריו עד לכאן", מספר אחד מהם, מחזיק בידו רוס"ר תבור ממנו ירה קודם לכן, מן הסתם חייל. האירוע הלא צפוי מסתיים ללא נפגעים ובשתיית קפה משותפת. לא חשבתי בכלל שיש מי שיצאה מהאירוע חרדה ומבוהלת עד עמקי נשמתה, אם יש לה כזו: בדולינה.

עמוד השחר עולה ואני אומר סליחות, עומד ליד המעיין. בינתיים מבקש אחד הילדים רשות להעביר את האתון לחלקה ירוקה יותר, חלקה הנמצאת מתחת למעיין וניזונה מהמים הנשפכים מן השוקת הישנה. אני מאשר לו והוא משחרר את החבל מהאבן אליה היה קשור. בו ברגע נותנת בדולינה קפיצה, משנה כיוון ומתחילה לדהור מזרחה. הילד מופתע, החבל משתחרר מידו. הוא מנסה לרדוף אחרי האתון אך היא משאירה אותו הרחק מאחור, מעלה תחת רגליה ענני אבק. לאחר כמה דקות חוזר הילד בפנים נפולות ואומר "האתון ברחה".

אנחנו בצרה: אני מוצא עצמי עכשיו עם שלושה ילדים קטנים בתחתית נחל כזיב עם ציוד רב מאוד אך ללא האתון. מסיים את התפילה, מתרה בילדים לא לזוז בשום אופן מהמקום ומתחיל ללכת בעקבות בדולינה.

סימן החבל שבו הייתה קשורה מקל עליי את המעקב. כנראה שהיא רצה במהירות, עקבותיה נראים לפני ואחרי סלעים גדולים שדילגה עליהם כצבי. אני עולה על השלוחה מכוסת עצי האלון והאלה, עוקב אחריה ומגיע לעמק צר ובסופו מכלאה, שם נעלמות העקבות תחת רגלי עשרות פרות ההולכות ורובצות במקום. משער שהייתה צמאה והלכה לכיוון השוקת אך לא מוצא לה כל סימן. מתחיל להקיף את האזור עד שמוצא שוב את עקבותיה המטפסים היישר אל תוך החורש הסבוך. אני חוכך בדעתי אם להמשיך ללכת אחריה או אולי לחזור ולראות מה קורה עם הילדים. לבסוף מחליט לראות האם הילדים בסדר ולהמשיך משם יחד.

"לאן בדיוק התכוונתם ללכת, הרי אמרתי לכם במפורש לא לזוז מכאן עד שאחזור?" ספק שואל ספק צועק אני פונה אליהם לאחר שאני מוצא אותם, רגע לפני שהם מתחילים ללכת. "חשבנו ללכת עד שנראה איזה מבוגר" עונה אחד מהם. "ללכת לאן"? אני שואל ונענה "לא יודעים, ללכת, עד שנראה מבוגר".

אין ברירה: מעמיס את האוכף על גבי, קושר אליו את כל הציוד ועולה צעד אחר בשביל העולה לכפר הדרוזי חורפייש, שם אני משאיר את הציוד, "מפנה" את הילדים לאימותיהם וממשיך בחיפוש אחר האתון. מאז ברחה עברו כבר לא מעט שעות ואין סימן. בשעת לילה מאוחרת מפסיק את החיפוש ומתארגן לשינה קצרה. מחר ערב ראש השנה.

בעשר בבוקר מפסיק את החיפוש, חוצה את הדרך לבית ג'אן ומתחיל לטפס על רכס המירון מזרחה, לכיוון הרשב"י. עולה בתלילות דרך נוף מטעים המתחלף בעצי חורש, עולה טראסות אבן הכולאות אדמה חומה נטועה כרמי גפן ונשירים הנהנים מהגובה והקור. בצהרי היום עובר את פסגת המירון ומגיע לחרבת ב"ק, שריד להתיישבות היהודית שהקים ישראל ב"ק בשנת ה'תקצ"ד (1834) וכלל כחמש עשרה משפחות, עד שנחרב ונינטש בעקבות רעש אדמה ופגעי השלטון הטורקי. מסייר בחורבות המקום המדהים ומוצא בין החורבות מעיין מים חיים בתוך מערה עמוקה ומאורכת, טבילה אחרונה לפני ראש השנה.

השמש יורדת, עוד שעתיים כבר ייכנס החג ולא נותר לי הרבה זמן: אני מחליט לרדת הישר במדרון היורד בתלילות מזרחה ומפלס את דרכי דרך שבילי חזירים החוצים וחודרים את החורש הצפוף.

מרחוק, ממדרונות הר בר יוחאי, מתגלה אליי בוהק בלובנו ציון הרשב"י.

error: Content is protected !!
גלילה למעלה