פרק ט': בלדים

בלדים

צוריאל, בנו של אבנר הכהן, אחד משלושה עשר אחים סיים לא מכבר מעצר בית בן יותר משנה, לאחר שהואשם בכך ש"הפריע לשוטר בעת מילוי תפקידו" בעת הרס מאחז בשומרון. מה זה אומר "הפריע"? זה אומר ששאל את השוטר למה הוא משתתף בהרס של יישוב בארץ ישראל, זה הספיק. הוא לא אמור היה לעשות דבר מעבר לזה כדי להיעצר ותלונתו של השוטר על כך שצוריאל לא הסתלק מיד, הספיקה כדי להוציא לו את צו ההרחקה. כעת, עם תום התקופה הוא חוזר לעדרו ולחבריו, שהמשיכו כל אותו זמן לטפל בעדר בנאמנות, עדיין לא יודע שצוי הרחקה נוספים מחכים לו כבר מעבר לפינה.

"הקמנו את הגבעה לפני כשלוש שנים" מספר צוריאל. "בהתחלה היינו ליד גבעה 504, אחר כך חשבנו על השם 'משכנות הרועים' אבל בסוף, בגלל שבחרנו לחיות באוהלים כמו בדואים, נדבק בנו השם 'בלדים".

כעשרה חברה צעירים, שלושה מהם בעלי העדר, חיים באוהלי קשתות ומטפלים במסירות בעדר הצאן הרועה בעמקים היפהפיים שלמרגלות היישוב. בבסיס הרעיון לנחול את הארץ במעשה, על ידי הקמת עדרי צאן. לאור המצב בו חרב ההרס מונחת על צווארם בחרו לגור באוהלים, מתוך כוונה שלא להתעמת עם ה"רשויות" ולהיות מסוגלים לעבור ממקום למקום בקלות וגמישות יחסית. החבר'ה מחלקים ביניהם את העבודה והשמירה על העדר עשרים וארבע שעות ביממה. מעורר מחשבה שדווקא הם, נערי הגבעות בעלי הכיפות הגדולות והפאות הארוכות, הם הנקראים "באלדים", הכינוי בערבית לאנשי האדמה.

כמה ימים אחר כך מצלצל הטלפון: "נעם, שלום, זה צוריאל, ניסו לגנוב את העדר" הוא מספר. "כבכל ערב שבת התכנסנו לקבלת שבת. העדר היה במכלאה והשומר התורן נכנס כמה דקות לשמוע את הקידוש. לאחר שסיים יצא החוצה וראה שהעדר נגנב". הוא ממשיך ומספר שמיד הוזעקו חברים, הגנבים ברחו וב"ה העדר הוחזר הביתה בשלמותו. תושב יישוב סמוך, שעדרו ניגנב פעמיים, כמו עדרים רבים אחרים בארץ, חיסל לא מכבר את העדר. אני "זוכה" להכיר את המציאות הבלתי סבירה של גניבות העדרים בארץ ישראל. כמעט כל עדר צאן ניגנב לפחות פעם אחת, חלק מגלות ישמעאל והמאבק על ארץ ישראל.

מבטיח לצוריאל להכשיר אותם בקרוב ביסודות הגששות, מסורת אבות חיונית למי שמגדל עדר בשטח. חלק מהחבר'ה אנשי שטח מעולים ויש להם בסיס טוב ללמוד תחום שבדרך כלל לא ניתפס אצל מי שלא הורגל בחיי שטח. אני מגיע אליהם כבר בתחילת השבוע ומתחיל להעביר מעט מהידע שרכשתי בשנות השטח הרבות בהן למדתי מחבריי הבדואים בסיירת גמלים, ממשפחת עלי אבו אל מיסק בערבה ובמסעות ארוכים עם הגמל בערבה בנגב ובסיני.

מתחילים להכיר את העקבות והרמזים שנותרו בשטח לאחר פעילות, כיצד נראית עקבה בעשב רמוס, על סלע, באדמה רכה וקשה. השטח למרגלות קובעאת-א-נג'מה קשה, האדמה מהודקת מרעייה יומיומית. ניתן לראות כאן רק רמזים, עפר שזז קצת ממקומו, גוון בהיר בעשב, כתם מאובק על סלע אפור. מדבר אתם על ראייה חדה וראייה רכה, מושג עזר שהבאתי כדי לצאת מהתחום הטכני למרחב מודעות אין־סופי.

ה"בלדים" משתפים פעולה, סקרנים ולומדים מהר: אני מסביר שראייה חדה היא ראייה ממוקדת, מביאה עמה פרטים אבל בזווית צרה ומועילה רק כשאנחנו רוצים לראות פרטים שכבר הבחנו בהם כמו עקבה, אימות דרך, פרטים. הראייה הרחבה, לעומתה, נותנת מקום למרחב, מתאפשרת דרך ניקוי המחשבה, מאפשרת לו להיכנס. לומדים להחליף לפי הצורך את הראייה ואז להבחין דרך המבט הרך בשבילים בלתי נראים, ברצף של עקבות שנראות במבט הרך בהירות ובולטות. כאילו באה יד נעלמה וצובעת בצבע זוהר את הרמזים הנראים אך ורק למי שמוכן לוותר על אחיזה, לתת ללא צפוי להיכנס, לנשום.

התרמיל נקרע לגמרי ואני צריך לחזור לירושלים, לחברה בה עובד חברי אוהד, שם יוצר התרמיל. נכנס ללובי המעוצב ולפי מבטה המשתאה של הפקידה מבין איך אני נראה. "אוהד כאן?" אני שואל והיא עונה: "לא, אוהד איננו, הוא נמצא כל השבוע בחו"ל".

אין לי הרבה מה להפסיד: אי אפשר כבר ללכת עם התרמיל אבל אולי ניתן יהיה לתפור אותו כאן מחדש, או לפחות להחליף לו את הרצועות. "תתקשרי אליו בבקשה עכשיו, זה דחוף" אני מבקש. היא מסתכלת בשעון, נעה בכיסא בחוסר נוחות: "אבל מי אתה?" היא שואלת ואני עונה בתקיפות ומבלי להתבלבל: "אני המפקד שלו, תתקשרי אליו בבקשה", לא יודע מהיכן באו אליי המילים האלה ומה זה קשור בכלל לשאלה שלה אבל זה עובד ואחרי רבע שעה אני יוצא עם תרמיל חדש.

לוקח פסק זמן של יום–יומיים כדי לעבור עם הספרים במושב בית זית, הסמוך לירושלים. באחד הבתים מקבל את פני בחביבות בנו של זכריה יפת, שהגיע מתימן לפני שנים רבות. אנחנו מתוודעים זה לזה ותוך שתיית תה טעים שהכין אני מספר לו על הרקע שלי כבוקר, על החווה ואילו הוא מספר לי על עדר הצאן שלהם, על כך שפעמיים ניגנב העדר: עכשיו הדיר מבוצר יותר מהכור האטומי, בנינו קירות בטון כפולים, שערי ברזל, מצלמות". אני מספר לו שלצערי אני זוכה להכיר את מציאות הגניבות בשטח, מקרוב ולאורך שנים רבות.

אור הירח על ההר

אור הירח על ההר 
לילה לבן בשדות בית לחם 
תן מילל בקול נשבר 
אנה פנה עדרי ללכת?

(מתוך "בשדות בית לחם", נעמי שמר)

בבלדים, לקראת תרגול לילה: מנסים לראות עקבות בעשב שהצהיב מאז הייתי כאן לאחרונה. צוריאל מזמין אותי לאוהל, מוזג תה מתוק לכוס הזכוכית ומספר: "ביום חמישי האחרון התקרב עדר צאן לגבעה בינינו ובין "מעלה שלמה", באזור שמעולם הערבים אינם מתקרבים אליו. זה נראה לנו חשוד, מה פתאום מגיע לכאן עדר והזעקנו עזרה. אחד מהחברה, אורח בגבעה, עלה על סוס ורכב לכיוונם כדי לראות במי מדובר. כשהגיע ראה כמה ערבים עם עדר שהתחילו לזרוק עליו אבנים. כנראה היו אלה בלשי משטרה שניסו לגרות אותו להגיב ובכך להפלילו. הבחור מנתק מגע מהם, מודיע לביטחון "כוכב השחר" שיש ערבים ליד היישוב ומתחיל לרדת. בינתיים מגיעים שלושה חבר'ה ממעלה שלמה ועוד אורח אחד לראות מה קורה, מה עושים כאן הערבים.

שישה שוטרים שהתחפשו לרועים וכוחות משטרה שסגרו את האזור יורדים ומתחילים לתפוס כל מי שהיה בסביבה. לבסוף הם עוצרים חמישה אנשים, בחור ירושלמי שגר פעם בגבעה ועוד ארבעה אורחים ותושב מעלה שלמה. כל הסיפור היה פרובוקציה של המשטרה, להפיל אותנו בפח לאחר שחודשים ארוכים הם מנסים להציק לנו. לא מוצא חן בעיניהם שיהודים גרים באוהלים. אנחנו מתרחקים מבעיות, אין להם מבנים להרוס כאן אז הם מנסים להציק לנו בתקווה שנסתלק. אני מתאר לעצמי שהם לא עובדים על דעת עצמם, יש מי ששולח אותם.

מ' מספר: "לאחר ניסיון גנבת העדר הזעקנו את כל מי שיכול לעזור ואכן הגיעו חבר'ה מהיישוב. אחרי זמן קצר הסתיים המרדף, הגנבים ברחו אבל ב"ה העדר נמצא בזמן. כשחזרנו עצרה לידנו ניידת משטרה. בישרנו לשוטרים בשמחה שמצאנו את העדר. הם הסתכלו בנו בעיניים מלאות שנאה ואחד מהם אמר: 'חכו, עוד נגמור אתכם את החשבון'".

התה עם המרווה הריחנית (מרמייה) טעים ואני לוגם אותו בהנאה. צוריאל ממשיך: "בבית המשפט העניינים מסתבכים להם, למשטרה אין שום מידע אמיתי והיא מאשימה את הצעירים בסעיפים מופרכים ודמיוניים, המאלצים את בית המשפט להאריך את מעצרם. במסדר זיהוי הערבים לא מזהים שום תוקף לכאורה, הם טוענים שהיו בשטח ששה בלשים מחופשים והמשטרה אומרת שהיה רק אחד. (כנראה שהמשטרה קיבלה אישור רק לאחד). אחד השופטים שואל את המשטרה למה עשו את המארב והיא טוענת שהבדואים התלוננו שתוקפים אותם. לשאלת בית משפט אם תקפו אותם ומשיבים הבדואים ש"מעולם לא".

"כל יישוב היה מתברך אם היו לו חבר'ה כאלה שרועים את צאנם מסביבו. הם מהווים חגורת ביטחון, היחידים שחשים כל הזמן את השטח", אומר לי חבר היישוב. וועד היישוב מתכנס ומוציא הודעה: "מדובר בפרובוקציה של המשטרה, האירוע חמור במיוחד לאחר שיו"ר המזכירות יזם פגישה עם מפקד התחנה כדי לוודא שאם יש בעיות הם ייפתרו מלכתחילה מתוך הבנה ושיתוף פעולה".

אח לנשר ולעיט, אין לי שם ואין לי בית 
הי חלילי ילל, ילל חלילי

עד ליל אוסיף ללכת, עם תרמיל רועים על שכם 
הי חלילי ילל, ילל חלילי 

"מה, הבלדים שווים פחות?" למה דווקא הנערים האלה צריכים להיות 'חגורת הביטחון' סביב ליישוב?" שאל בבהירות אופיינית מלאכי רוזנפלד, כמה ימים לפני שנורה מצרור מחבלים שקוטע את חייו הצעירים, בעת שהוא חוזר לביתו ממשחק כדורסל בו השתתף. הנוף הפסטורלי, הנראה במשך היום כפסיפס שדות חומים וירוקים, לא הסגיר אותו לילה את מבקשי נפשו ועכשיו מלווה טור ארוך של אנשים את מלאכי לבית הקברות בפאתי היישוב, מקום מנוחתו האחרון בעולם הזה.

אני מצטרף עכשיו לטור החברים והאוהבים, פוגש חברים הנאספים ליד הקבר הטרי. הקרובים מתכנסים לקבר ואני זז, מתרחק מעט ומקשיב לאלעזר, אביו של מלאכי, ששיכל במלחמה את אחיו יצחק ושנים אחר כך גם את בנו יצחק, באחד מטיוליו: "אחרי 22 שנה הוא לקח את יצחקי המתוק, מערכה שניה, ואז התחלתי לשיר. לעמוד כל ערב על במה ולנגן מתוך שריפה בלב, לשמוח ולשמח. ועכשיו אנחנו מגיעים למערכה השלישית. מה, אלוקים אדירים? לא שרנו מספיק טוב? מה לא עשינו טוב?" עכשיו הוא קובר את בנו השני ושר בקול נשבר: "אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, בוודאי גם שם נמצא השם יתברך. גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עליך, אני עומד, אני עומד, אני עומד".

אבן מוטלת על לבי כאבנים בשדות בית לחם 
רוח עובר בעשבים, אנה פנה עדרי ללכת?

הליל יורד. העדר הקטן חוזר מהמרעה, מכונס למכלאה הפתוחה שמתחת למאהל, המורכבת ממשטחי עצים שהוצמדו זה לזה ומוקפים גדר מרעה אוסטרלית. גדי קטן ולבן, עטור כתמים חומים, מחפש את אמו בגעיות חוזרות ונשנות, כבשה סרבנית נחלבת בידיים מיומנות וחלבה החם מועבר בבקבוק לטלה הקטן. העיזים מופרדות ומוכנסות לגדרה נפרדת: מזה זמן מה שהעדר מפוצל והן רועות לחוד: זמני הרעייה שלהן שונים ומשטר המרעה לא עבד טוב עם הכבשים. דב דריבן אמר לי פעם: "להיות בוקר זה כמו אבא, אתה דואג "בגדול" שהכול יהיה בסדר, מגדר, מעביר עדרים. אבל נוקד הוא כמו ממש אמא, דואגת ומטפלת כל הזמן: לכבשה הזאת דלקת, הטלה הזה לא ינק.

אי שם בסוף הדרך, התחכי עד רדת ערב? 
התחכי להלך, עם הלחם והמלח 
הי חלילי ילל, ילל חלילי. 

הילד שלנו כבר חודשים ארוכים לא בבית

אחרי תשעה באב, שי ואני יושבים במרפסת ביתו של יניב באחד היישובים שבהם עברתי לא מזמן. השיחה מקיפה, עוברת זמנים: "לא חושב שאנחנו צריכים אותם בכלל, זה רק פתח לצרות! אני בעד התיישבות מסודרת. צריך להרחיב את היישובים הקיימים ולא להקים עוד גבעות כאלה! מצטרפים אליהם כל מיני נערים שיצאו מהבית, הרי על החבר'ה האלה אין שום סמכות, לא תורנית ולא אחרת" אומר יניב ומדבר על החדשות האחרונות, על חשדות להצתות במסגדים וכנסייה. "ההרגשה שלי כבדה, עננים שחורים הולכים ומכסים את השמים, בסוף כולנו סובלים מזה ואף אחד לא יכול לומר להם כלום. אולי בכלל יש להם 'דין רודף', הם מסכנים את הציבור, את ההתיישבות ביהודה ושומרון וגם את כל מדינת ישראל. כמה נערים פוחזים שמחפשים אקשן".

"הילד שלנו כבר חודשים ארוכים לא בבית, הוא מגיע מדי פעם בפעם, בא והולך. היה לו כבר צו הרחקה, רק בגלל שהיה באזור בזמן פינוי אחד המאחזים ושמו נירשם אצלם. עכשיו הוא במאחז אחר, עובד, לומד תורה ומנגן. אני מקווה שיסיים את התקופה הזו בשלום ולא יסתבך" אומרת האם.

"אכן כן", מחזק שי בעלה את דבריה ומוסיף: "חלק מזה הוא גם תוצאה של גירוש גוש קטיף, עמונה. לא נותרה לחבר'ה טיפת אמון בממסד!"

"אם הזרם הזה יגיע לאפיק הנכון", אני אומר, "יש כאן בהחלט רוח חדשה. אלו נשמות שלא יכולות להיות יותר בגטו הרוחני הזה. תראה את היישובים כאן, רובם מוקפים בגדר כמו באיזה גטו, מין מובלעות כאלה שמחוברות על ידי כבישים. הרוב עובדים בערים".

"האדמה מעובדת ברובה על ידי ערבים ומי שמעבד את האדמה הוא בעליה. נכון, יש חקלאות אבל היא מצומצמת למשבצות קטנות מחוברות בכבישים וכל מה שבאמצע הוא בגדר 'נוף'. אנחנו אנשי מרחבים. זה לא כל כך פשוט כי השטח מצומצם אבל השאיפה קיימת, עד כמה שאפשר, מרחבים פיסיים ורוחניים, להוציא את עם ישראל מהגלות התודעתית שהוא נמצא בה, בארצו. לחבר'ה האלה יש רוח חופשיה והם לא יישארו כך, מעטים. הרוח הזו תופסת את הדור הצעיר גם ביישובים, הדור הצעיר שואף הלאה, להחזיר את תורת ארץ ישראל".

"ככל שיענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". ככל שרודפים אחרי נערי הגבעות בצווים משפטיים ללא הבחנה, כך גוברת ההזדהות עימם בקרב בני הנוער. ביישובים האלה, המסודרים, עם גגות הרעפים והבתים האחידים, נושבת עכשיו רוח חדשה: כמעט בכל יישוב שאני נכנס אליו עם הספרים נראה נוער עם כיפות גדולות, "בלדיות" ופאות ארוכות מפוזרות. ולא רק הנוער. אפילו הילדים הקטנים, הקטנטנים כבר נראים נערי גבעות לכל דבר: "השב"כ חושב שיוציא צווי הרחקה ומעצרי בית לכמה עשרות מאתנו אבל גדלים כאן עוד אלפים! הם הפסידו מראש". אומר לי אלדד, אחד מחבריי החדשים: "זו לא אופנה אלא רוח, רוח שאי אפשר להכניע. אנחנו לא 'ממלכתיים' ואומרים את זה בגלוי: אנחנו רוצים מדינה יהודית, מלכות יהודית, בית המקדש! אנחנו אמנם קומץ אבל מאמינים ומוכנים לשלם את המחיר!"

זה המקום הרחוק ביותר משקר

את משה חסדאי, איש בית אל, אני פוגש בגבעה שבה אני מבלה כרגע את רוב זמני, בספריית המחשבים של גבעת רם. למשה יש תכנית חינוכית נועזת לחינוך יהודי שלם, השם דגש על בניית האישיות ועל הקניית יכולות וכלים לא רגילים. אנחנו מדברים על הקורה אותנו בעת האחרונה, על שריפת הבית בכפר דומה, ששנינו מקווים שלא יהודי הוא שגרם לה, על המתקפה של שב"כ ושל המשטרה על נערי הגבעות, ועל תרומתם של אלה לעניין. משה מכיר את הנושא מקרוב, מקרוב מאוד, שכן בנו עצור בבית זה זמן רב כשאזיק אלקטרוני על רגלו. "הוא הראשון ביו"ש שהושם במעצר מסוג זה", מספר משה על בנו.

שתי כותרות במאמר שכתב צדות את עיני: 'זה המקום הרחוק ביותר משקר', אמר לפני שנים לרב שמעון אדלר בחור צעיר, בן לחלוצי ההתיישבות ביו"ש. 'אני חייבת לנשום, להתחבר לקדוש ברוך הוא בדרך שלי', מודיעה נערה מוכשרת לראש האולפנה ומסבירה את הליכתה לגבעות (רשמה מרים שפירא).

"זו בדיוק השפה שאני מדבר בה", אני מסביר למשה, אם בכלל צריך, את החיבור שלי לעולם הגבעות. "אני אוהב להתפלל בטבע, בצל העצים, שם אני מרגיש את החיבור. בטבע אין חציצה, האלוקות גלויה. מהיכן אתה חושב שאבו אבותינו את אמונתם? מה, אברהם אבינו דיבר עם השם בבית כנסת? הוא קיבל גילוי כשהביט בכוכבים, בזריחה, בנוף שמסביבו!

"בארץ התנ"ך הפרושה על הגבעות וגאיות יהודה ושומרון זורם 'חשמל טבעי' בצורת אנרגיה. את האנרגיה הזאת הטעונה גם באתוס ההרואי של עם ישראל, ניתן לקלוט מן האדמה, האוויר והמים. וזה מה שעושים גיבורי וגיבורות הגבעות המוסרים את נפשם על גבעות ארץ ישראל".

"אז למה כשאני מציע לפתח ליד כל יישוב גבעה עם עדר אני נתקל בהתנגדות כזו?" אני שואל ונענה ממשה, המכיר את המציאות על בשרו:

"מעלותיהם של נוער הגבעות הן עצומות. הם אלרגיים לשקר ולמרמה. הם בעלי כוחות אדירים, תוכם רצוף אהבה. לריבונו של עולם, לתורה ומצוות, למעשים טובים, לעם ישראל, לארץ ישראל. זו אהבה אישית, גופנית ונפשית. הם צמחו בתוך שנאה, שנאה של השמאל. שנאה של הערבים שונאי ישראל, שנאה של התקשורת, שנאה של ארגונים חתרניים. הם אינם נמוגים מפני השנאה אלא להיפך, הם חזקים ואמיצים ומלאי כוחות כחיות הנוהמות ביער לילות שלמים. הם כישרוניים להפליא, בלימוד תורה, במלאכות ואומנויות, במוזיקה ובנגינה, ובעבודת השם והאדמה. הם בעלי פוטנציאל אדיר למלוכה. יש להם בשורה חדשה ואמתית. אבל אין להם עדיין מנהיגים תורניים, שמלאים באהבה ובעין טובה, שמקדישים את עצמם לאורו של משיח. בית מדרשו של משיח הוא באמת בית המדרש של גור אריה הגבעות, להפוך חושך לאור. להפוך מרירות למתיקות. {…} על דור הגבעות להתעלות אל תורתו של משיח".

פשיטה בגבעה

"אל תיסע לשם היום, יעצרו אותך" אומר לי יענקל'ה בבית צפאפה. "אני חייב, הבטחתי" אני משיב: "קבעתי פגישה עם קרן שעוזרת למתיישבים בנושאי ביטחון ולא רוצה לדחות את זה". "טוב", אומר יענקלה בחיוך, "מצדי שיכניסו אותך למאסר עולם”. אני אורז את התרמיל ויוצא לדרך.

נפגש עם צוריאל ומתכנן עמו את אמון הגששות הבא: הפעם אולי נתרגל מרדף, נשתף כמה חברים מהיישוב, זה חשוב לכולם שייבנה הקשר. "רגע, תקשיב, נדמה לי שמשהו מתקרב" אני אומר לו, מסתכל סביב על הכלבים הדוממים שמחפשים מקלט צל מן השמש הלוהטת ופורש את כפות ידי כמניפה סביב אוזניי, כדי להגביר את השמיעה. קולות רחוקים ומתמידים של אבנים נשברות מגיעים אליי ואני מחפש סימנים נוספים. כמה דקות אחר כך מתקדם אלינו, מאחורי מטע הזיתים שממערב, ענן אבק בהיר. "שם", אני מצביע מראה לו את הכיוון וחושב: "זה לא אבק של רכב רגיל, אולי משהו יותר גדול".

ענן האבק מתקדם ומפינת המטע מגיחות לפתע בזו אחר זו שבע מכוניות שטח לבנות, מתפזרות במרחב הקרוב ומקיפות את הגבעה. שוטרים שחורי מדים רצים ותופסים עמדות (אנשי 'ימ"ר' אומרים החבר'ה) אנשים בלבוש אזרחי ('אלה מהשב"כ') ואוחזי נשק ('אלה מאבטחי שב"כ'). בתחילה אני מרגיש קצת מתוח אבל אז חושב שיש לי כאן עוד חומרים מצוינים לכתיבה. נרגע ומביט.

האנשים באזרחי מתקדמים אלינו. החבר'ה באוהל רגועים, לא מתרגשים: זו הפשיטה השלישית בשבוע האחרון ולפניה עברו כבר אין ספור מעצרים ושחרורים. שוטר ימ"ר לוקח תעודות זהות ומוסר לאנשי השב"כ שמעדכנים את מי שמעדכנים. "מי אתה, מה אתה עושה כאן?" אני נשאל, "תביא בבקשה תעודת זהות". אני מסביר ש"אני עוזר כאן בעבודה, עם הצאן. עוזר להתיישבות, לדברים הטובים".

הפעם לא עצרו אף אחד. השוטרים עולים לרכבים ומפנים את השטח.

"יהיה לזה המשך" אומר לי מ', "יחרימו לך את הנשק, הם עושים כאן מה שהם רוצים, לא צריכים סיבה. תראה, יום אחרי יום פשיטות של עשרות ומאות שוטרים על המאחזים. רושמים כל מי שנמצא. פותחים תיקים על שטויות כדי להציק, צווי הרחקה. לא יעזור להם, אנחנו כאן וכל יום מצטרפים אלינו עוד חבר'ה. אף אחד כאן לא מפחד מהם".

מהצד זה נראה כמו משחק של שוטרים וגנבים אבל נראה לי שמשהו עומד להתרחש, שהמציאות עומדת להשתנות. יורם, נער גבעות בן 18, אומר ש"הם ממפים את השטח, רוצים לעקוב, לשלוט בכל תנועה. הם הכריזו מלחמה על הגבעות: כמעט כל יום יש כאן פשיטה, התעללות, האשמות ומעצרי שווא. הם שכורי כוח, רק עם רישיון".

"תיזהר מהם, מהשב"כ היהודי, הם ערמומיים" אומר ר. "יש מאחוריהם מומחים, דוקטורים. הכי טוב לא לדבר אתם בכלל, הם מומחים להפיל אנשים בפח. היה לנו חבר שניסו לגייס אותו אליהם, הוא בכלל לא הבין מה קורה, תמים כזה: הגיעו אליו איכשהו, כנראה עלו על זה שהוא תמים וסיפרו לו מה שסיפרו. נתנו לו בפגישה ראשונה מאתיים שקלים ל'הוצאות'. ככה הם טווים את הרשת סביבך, לאט לאט, בונים לכל אחד פרופיל ומנסים לקנות אותו במה שמתאים לו: אחד צריך כסף, אל השני מדברים באידאולוגיה, לאחר נותנים הרגשת חשיבות, ערך עצמי. בחורים צעירים אוהבים 'אקשן' ואם הם מוצאים מישהו עם רגשי נחיתות, אחד שקשה לא עם זה שלא עשה צבא למשל. מכניסים לו שזה חשוב ושצריכים אותו- אז בכלל טוב, קנו אותו לגמרי. צריך לא לדבר איתם בכלל, אף מילה".

"אז מה היה הסוף עם הבחור הזה?" אני שואל.

"חטפתי לו את הטלפון וצעקתי על המפעיל שלו: 'יא בן… שלא תעז ליצור קשר יותר'. הוא ניתק וזהו, אם אתה חושף אותם הם נעלמים".

חדר מלא נורות ניאון

"יושבים כאן בכלא אנשים על לא עוול בכפם, או שעברו עברות פעוטות ושוליות. אתה עדיין חושב שבאמת יש כאן משפט צדק? תראה, עצרו כאן ילד בן 12 (אתה שומע נכון, בן שתים עשרה!) באשמת זריקת אבנים. חקרו אותו אבל הגיבור הזה לא נשבר בחקירה ולא הודה. אתה יודעי מה עשו לו? הרי לא יכלו לענות אותו פיסית כמו את חבריו הבוגרים אז הם העלו רעיון יצירתי: בודדו אותו מההורים והראו לו כל מיני "מסמכים" שהוא בכלל ילד מאומץ, שעבדו עליו כל השנים והם רק באים לעזור לו. אז אתה רוצה להגיד לי שהם עושים את התפקיד שלהם? מה יגידו בעולם האמת, שהם עשו את התפקיד שלהם? ישימו אותם בחברה טובה!"

"ומה הסוף של הסיפור הזה?" אני שואל ונענה: "הסוף? שחררו אותו ובכלל התברר שהוא לא היה באותו יום באזור בכלל. עכשיו ההורים תובעים את המדינה על המעצר, אבל מי יחזיר לילד את החיים לאחור?"

"חדר מלא נורות ניאון חזקות, דלי לצרכים, רמקולים משמיעים מוזיקה רועשת ומזגן מוציא קור אימים, אין לך יום ואין לילה, רק האור הבוהק הזה יום אחרי יום. נכון, זה לא עינויים בכלא הסורי אבל אתה רעב ולא יודע שום דבר ממה שהולך להיות אתך.

שני חברה נשברו, השלישי היה יותר עמיד ולא נשבר. יכולים ככה להוציא מהבן אדם דברים שעשה וגם דברים שבכלל לא עשה. אחר כך יש כל מיני תרגילים, אומרים לך שהחברים שלך נשברו ואמרו עליך ככה וככה. מי שלא קולט מתחיל לדבר. זה קצת מזכיר את משחק הילדים "כן לא שחור לבן"- המשחק הוא שאסור לומר את המילים האלה, זוכר? "כן" אני אומר והוא צוחק: "נפסלת, הפסדת במשחק, עכשיו אתה מצולם וזו עדות, אמנם לא ראיה משפטית, אבל מוגשת לשופט כ'תחילת הודאה' שבגללה הם מבקשים להאריך את המעצר שלך לצורך החקירה, עד הודאה חדשה (וזו לא טעות כתיב). הבנת? ועדיין לא דיברנו על כל מיני מדובבים, מניעת שינה".

"טוב, אני כבר מראש מוותר על התענוג ומודה", אני אומר: "אגיד שרצחתי את ארלוזורוב בשנת תרפ"ג, הנה, סוף-סוף מתגלה האמת".

"לא, אתה לא מבין מה אני אומר לך? שלא תעז להתבדח אתם, הם רק מחכים לזה: עכשיו יעבירו את הקטע המצולם, אתה מוחזר לחדר הניאון עד הודאה חדשה, הרי אמרת 'אני רצחתי את…' לשופט יגידו שהתחלת להודות וברגע האחרון שינית, הם צריכים עוד זמן מעצר והם יקבלו".

"ברגע שהבינו שהתרגילים שלהם ידועים לי התחילו לפוצץ אותי במכות" אומר ערן (שם בדוי, כמובן). הוא גדל דווקא ביישוב "ממלכתי כזה", מחוץ ליהודה ושומרון. משהו בחינוך שם הפריע לו: "חינוך כזה ממלכתי, איזה פיתולים שעשו כדי לשלב את הריסת גוש קטיף בחזון הגאולה, הרגשתי כמו בעדר כבשים, כמה שלא יכו אותם הם ימשיכו לפטפט".

ערן "בילה" בחדרי החקירות עוד לפני שמלאו לו שמונה עשר שנים: "אותי דווקא לא שמו בחדר הניאון, רק לא נתנו לי לאכול ולישון, כל הזמן חקירות. באיזה שלב אמרו שהחברים שלי נשברו, הראו לי סרט של נ' חותם על משהו ואמרו שהוא מצולם חותם על ההודאה שלו, אפילו הראו לי הודאה שלו בכתב עם החתימה שלו! לא האמנתי לאף מילה שלהם ובדיעבד התברר שצילמו אותו אוכל משהו ומתכופף, בכלל לא קשור למעצר. לא להאמין גם למה שמראים לך. חוץ מזה אין להם שום בעיה לזייף מכתב וחתימה, 'הודאה' של חבר, יעני. בכל אופן ירקתי הצידה בבוז ואז התחילו בסטירות ומכות כשאני קשור. לא נורא, אני בז להם- אין להם כלום והם יודעים את זה, הם יודעים שכבר הפסידו. מצטרפים אלינו כל יום בני נוער, לא רק מכאן, גם מיישובים "מסודרים". עוזבים את הבית ובאים. זה משגע אותם, כל יום פשיטות ומעצרים אבל אנחנו לא נשברים, ככל שיענו אותנו כן נרבה".

"אתה שם לב שאתם במדינה יהודית?" אני שואל: "הרי כתוב במפורש 'התפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה – איש את רעו חיים בלעהו', ברור שהמדינה שומרת על עצמה שלא יהיה כאן תוהו ובוהו, מה אתה רוצה- מלחמות בריונים כמו אז, בימים השחורים ההם?"

" זו מדינה של יהודים" משיב הצעיר, "אבל תראה לאן היא הולכת: ראשי המדינה תומכים במצעדי 'גאווה', יוצאים ממש נגד התורה, הורסים יישובים. גם הדתיים שיושבים בממשלה משתפים פעולה עם הפשעים, כל אחד דואג לאינטרסים שלו: עוד כסף לישיבות, עוד מימון לבנייה, מה שלא יהיה. מוכנים לשבת ולחזק שלטון כופר, בעצם ישיבתם שם.

והעיקר- עיקר העיקרים, על מה יהודי מתפלל שלוש פעמים ביום? התרגלו שזה לא מחייב, מין תפוח אדמה לוהט שאסור לגעת בו: "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה. וכִסֵּא דָוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה לְתוֹכָהּ תָּכִין. ומה החזון של המדינה הזו, מדינה ששמה במעצר את מי שעולה להר הבית עם טלית ובשפתיו תפילה? זה כבר אומר הכול, לא?"

אין סוף לאהבה

רק אהבתי נתנה לי צל בקיץ 
ובסערת החול הנוראה 
רק אהבתי בנתה לי עיר ובית 
היא חיי והיא מותי

מדי שעה

(מתוך "אל בורות המים", נעמי שמר)

יום שישי, קרוב לשלוש אחר הצהריים, מתארגן לשבת בכרם התימנים בתל אביב. הטלפון מצלצל, על הקו הראל חברי מכוכב השחר: "גנבו לבלדים ששה סוסים ופרדה" הוא מספר. "איך ומתי זה קרה?" אני שואל ונענה: "מתי שהוא בלילה, גנבו אותם ממטע הזיתים, מתוך הגדרה. כנראה היה שם קטע זמן ללא שמירה".

זה חוזר על עצמו: מגדלים בכל הארץ עסוקים בעבודה ביום ובשמירה בלילה, כל השנה, כל הזמן. ואז מגיע קטע קטן ללא שמירה, רק שעה אחת והופ – העדר איננו. מאות אלפי שקלים, טיפוח ושנים רבות של עבודה, חיים שהשקיעו בעדר. הכול הלך באחת. איך זה יכול לקרות?

נזכר בסיורים בגבעות שמעל המאהל ובמספר עמדות תצפית מוסתרות שמצאנו, מעוטרות בשמות הערבים שצפו מהן. מתברר שהעמק ובו העדר נמצא היה תחת תצפית שעות רבות מהיממה. ואז – זיהוי פרצה והגנב יורד. הכבשים שקטות, צייתניות. אחרי שעה שעתיים העדר כבר מועמס על משאית בדרכו למשחטה או נמצא כבר ביעדו החדש.

"מאוחר מדי לצאת, למה לא קראו לי כשגילו את הגניבה?" אני שואל.

מתברר שהחבר'ה הלכו על העקבות מזרחה, לכיוון הבקעה. בגבעות שמעל יריחו נתקלו בחייל מאחד המוצבים שאמר שראה שלושה ערבים מוליכים כמה סוסים בבהילות ונכנסים אל תוך העיר (יריחו).

המשטרה (הישראלית) שנקראת לעזור מחליטה שהבעיה היא בכלל במחפשים עצמם. השוטרים מספרים שנאמר להם שיהודים נכנסו באופן בלתי חוקי לאזור. בשלב זה הסוסים כבר מוסתרים היטב אצל הגנבים בתוך העיר יריחו. הלילה עוד מעט יורד, השבת בפתח והחיפוש מופסק.

"תשמע, עכשיו רק מתחיל הסיפור" מספר לי הראל כמה ימים אחר כך: "כמה ימים אחרי הגניבה מופיעים "כוחות" המנהל האזרחי והמשטרה, מחרימים ציוד רב השייך לעדר (של הבלדים) ומחריבים את הדיר של נריה בן פזי במעלה שלמה היישוב הסמוך. הם לוקחים את העדר אל צדו השני של הרכס, אך נדרשים לפנות מידית את המקום. הצו שמראים השוטרים הוא לעוד עשרים וארבע שעות והם מסכמים עם השוטרים שישהה שם עם הצאן רק הלילה, שמחר יתארגנו למקום חדש. למרות הסכום והצו מופיעים השוטרים אחרי עשר שעות, עוצרים את נריה וטל ינון: 'הפרתם צו איסור תיחום' טוענים השוטרים, לוקחים ועוצרים אותו". אחרי שמשתחררים בהתאם לסכום חוזר נריה לאסוף ציוד אחרי החורבן שהשאירו כוחות הביטחון ומיד נעצר על ידי המשטרה:

"והסוסים?" אני שואל, "מה עם ששת הסוסים והפרדה?"

בשבת בכוכב השחר, לאחר תפילת שחרית ב"נץ" יוצאים לטפס על קובעת א נג'מה. רוח חזקה נושבת למעלה ואנחנו מתיישבים לנוח רגע מהטיפוס המהיר. לפתע נשמעת צעקה מוזרה ועוד אחת: "זה קרוב" אומר הראל. לא רואים דבר מן הפסגה ואנחנו יורדים מעט בשלוחה. כמאה מטרים מתחתינו רצה דמות גבוהה, עטופה כאפייה, כלפי מעלה וצועקת. אני טוען את הנשק ומתקדם בצורה סמויה לארוך השלוחה עד שמתגלה עדר הצאן אליו רץ הבחור.

"זה מה שקורה כשהבלדים לא כאן" אני אומר להראל, "מיד מגיעים הבדואים, הם לא מהססים להגיע ממש אל בין היישובים". אנחנו גולשים למטה במהירות ואני מתכונן לעימות עם הרועה החצוף.

הרועה המכוסה מכף רגל עד ראש מבחין בנו ומניף ידו: "שבת שלום!"

זה לא רועה ערבי אלא טל ינון, איש ה'בלדים', שסיים לא מזמן את תקופת "ההרחקה" וחזר לרעות את העדר. אני פורק את הנשק, מוציא את הכדור מבית הבליעה של ה"זיג" הנאמן.

אחרי מעצרים רבים, צווי הרחקה, מאסר מנהלי, הסתה וכותרות איבה בעיתונות, לא הואשם ולו אחד מהבלדים בדבר! אני מצטרף לרעייה ואט אט מחזירים את העדר למצפה הסמוך, "גבעת שלמה". בדרך מספר טל ינון באהבה על המרעה שהולך ומשתקם אחרי עשרות שנים של רעיית יתר, על עצי האלות ועל עץ השקד הנדיר שבערוץ שממול.

ואני חושב: "אין כאן גבול לרוע, אין סוף לאהבה".

לפרק י': כאילו אינך קיים

error: Content is protected !!
גלילה למעלה