יש לך כל שאתה צריך

הרעיון לצאת למסע מהדהד בי מזה זמן רב. איני זוכר בדיוק מתי "נחת" עלי הרעיון אבל ברור שלאחר הדפסת הספר השני קיבל העניין תוקף נוסף.  קשה לי עדיין לדמיין עצמי עובר עם תרמיל ספרים ודופק על דלתות בתים כמו… כמו מה בעצם?  הרי בסך הכל אני רוצה למכור יצירה שלי, עבודה  שאין לי שום דרך אחרת לחשוף אותה. אז מה בעצם הבושה? אולי סתם לא נעים, אולי הדבר האחרון שאני רוצה זה להסביר מאיזה מקום אני מגיע.

בשעת בין הערביים, ליד מעיין נחבא תחת ענפי תאנה עבותה, אני מוצא את השקט שאני צריך עכשיו.. אני אוהב לנקות את הראש ממחשבה. זה לא קשה: כמה נשימות ואני נכנס למצב, שומע את השקט ומוריד את ההפרעות, בדיוק כמו כיוונון של מקלט רדיו, עד שהצליל נקי וצלול,

צללי היום היורד שולחים זרועותיהם ומטפסים על צלע ההר, מדגישים את אבני החורבה העתיקה. אני מלקט כמה זרדים, שם תחתם חופן עשבים יבשים ועד מהרה מבעבע תה זוטה ריחני מעל האש העליזה.

 "יש לך את כל שאתה צריך ואין לך שום דבר, זה מעט מאוד והרבה מאוד."  אמר לי לא מזמן חבר. העליתי לו את רעיון המסכ והוא הגיב מייד בחיוב, דוחק בי שלא להתמהמה ולצאת כבר לדרך.

יש לי, כרגע, את שני הספרים.  זה מספיק כדי להתחיל. הספרים הם כרטיס הביקור שלי, דרכם אני יכול להביא את עצמי, כל השאר כבר יבוא. בורכתי בגב חזק ואני מסוגל לשאת משקל רב לאורך זמן. נראה  שאין לי שום ברירה אחרת, הכול סביבי בלהבות. אם לא אצא עכשיו יהיה כבר קשה לכבות את השרפה. יש לי ארץ שלימה לכסות,  ישוב יישוב, בית בית: אני מבין שחבל לבזבז זמן וכדאי להתחיל וללכת, נראה שזה הולך להיות המסע של חיי.

אמונה, ביטחון ועשייה, אלה הכלים שברשותי.

אף אחד לא ישער מהיכן אני בא. עלי להבהיר את התמונה במשפט אחד, לא לבזבז אותו: פשוט לומר שהבאתי ספרים שכתבתי ולשאול בעדינות אם רוצים לראות, זה הכל. המגע הישיר כבר יפתח את הדלתות שאמורות להיפתח. הגיע הזמן לצאת.

 המשך