תקוע

טור ארוך של אנשים עלה בכביש המוביל לתקוע, אלפי אנשים מכל קצות הארץ והקשת הפוליטית שבאו לחלוק כבוד אחרון לרב. אל חלקת הקבר שבפאתי היישוב הגיעו חברים ומכרים קרובים, כמו גם אנשים שלא ראוהו מעולם. הרב פרומן, תלמיד חכם עצום וצנוע, איש משפחה אוהב, איש אמונה ואהבת הארץ שהגה בשנותיו האחרונות, לאחר שהתגלתה מחלתו, רעיון פוליטי שנראה היום עוד יותר גרוע מכפי שנראה היה אז. למרות המחלוקות רבו אוהביו שנישבו בטוב ובחוכמה שהביא עימו. את הרב הכרתי  דרך שיעורי הזהר שהיה נוהג להעביר אחת לשבוע, ככל יכולתו, עד ימיו האחרונים. אבל עכשיו, מעבר למחלוקות, מביאה הלוויה המרגשת את האהבה הרבה שזכה לה בחייו ובמותו.

היישוב תקוע חרט על דיגלו שיתוף בין חילונים ודתיים עולים חדשים וותיקים, תוך שיתוף ואחווה. למעשה, מורכב היישוב מארבעה יישובים שונים, לכל אחד מהם אופי ניפרד לגמרי אבל בתושבי כל היישובים יש משהו נעים המשתלב בנוף הרך שמסביב, אכן דוגמא לחיי אחדות יצירה ושמחה. גאוות היישוב היא על בית הספר הייחודי המאפשר חינוך ערכי לדתיים וחילוניים, יחד ולחוד, תוך קשר אישי וחם עם התלמידים. אחדות היא לא כל כך פשוטה  ולא תמיד עד הסוף, ככה זה כשממיינים אנשים: עד לא מזמן מי שרצה שילדיו יתחנכו בחינוך תורני לא יהיה יכול למצוא את מקומו במקום, כפי שנאמר בצורה ברורה לחבר שרצה לגור ביישוב. עם סלילת הכביש המהיר לירושלים  הפכה תקוע מישוב ספר מרוחק ליישוב מרכזי קרוב לירושלים. החלפת  מציאיות ומעבר עולמות תוך נסיעה של רבע שעה.

היישוב השלוו ושוחר השלום שילם בדם בניו על האחזותו באדמת אבותיו: ביום שישי י"א בתמוז תשמ"ב, נרצח באתר ההרודיון דוד רוזנפלד ע"י שני מחבלים שארבו לו. דוד, בן 25 במותו,  השאיר אשה ושני בנים. בזאת לא תמו הרציחות וביום חמישי כ' בתמוז תשנ"ג, בעשר וחצי בלילה, נרצח מרדכי מטווי ליפקין שנסע מרדכי לביתו ברכבו הפרטי. ליד הכפר הערבי תקוע ירו בו מחבלים למוות. מרדכי השאיר אשה וארבעה בנים.

ביום שלישי ט"ו באייר תשס"א החליטו קובי מנדל וחברו יוסף אישרן בני ה14 לטייל בנחל תקוע, לא רחוק מהיישוב. משלא שבו הביתה הזעיקה המשפחה עזרה: כוחות ביטחון וחברים ירדו לחפש אותם במערות שבוואדי התלול ובסביבות היישוב עד שנמצאו ללא רוח חיים במערת חריטון, ממש מתחת לביתם: שני הנערים הרכים וחסרי ההגנה נירצחו באכזריות בסקילת אבנים, גופותיהם כוסו בגלי אבנים ודמם נמרח בידיהם של הרוצחים על קירות המערה.

ראש הממשלה דאז אריאל שרון מבטיח שהרוצחים ייתפסו ויבואו על עונשם, ימים רבים עברו אך אלו כנראה חיים את חייהם עד היום  בשלווה, מן הסתם עם המשפחות שהקימו ובבתים שבנו. אחיו הצעיר של קובי הי"ד כותב: "אני לא רוצה לדעת שהרוצחים של אחי, ואלה שניסו להרוס את חיי ואת חיי משפחתי, נמצאים בידיה של מדינת ישראל שבוחרת להשאיר אותם בחיים. אני לא רוצה לפגוש אותם בבית המשפט, לא רוצה לדעת שהם זוכים לביקורים של משפחתם, שהם זוכים ללמוד באוניברסיטה ולראות טלוויזיה. אני לא רוצה לחיות בפחד מתמיד שמדינת ישראל תבגוד באחי, בי ובמשפחתי ותשחרר את אלה ששמעו את הצרחות של אחי ובמקום לעזור לו זרקו עליו עוד אבן שתשתיק אותו, את חייו ואת חיי."

הרבה לפני תקופה זו כבר ניפרץ הסכר וגלי שיחרור  סיטונאים של אלפי מחבלים שטפו את הארץ. מבלי לשים לב הפכה התופעה לנורמה ומבלי משים גם נקבע המחיר, בדרך כלל אחד לאלף.  "הסכמי השלום" למיניהם הביאו עמם גלי רצח  של יהודים בכל מקום בו ישבו. אלו נקראו "קרבנות השלום", מילה מכובסת, שטיפת מוח תודעתית שנועדה לטשטש ולהונות.

ממזרח ליישוב אני רואה גבעה רחוקה ועליה מספר בתים, "תקוע ד'" שמה. שואל על המקום ונענה שיש שם מעט משפחות ואולי לא שווה המאמץ להגיע לשם..  אני ממשיך בדרכי ומבטיח לעצמי לחזור את הגבעה הרחוקה.

המשך