תקוע כמשל

תפילת השחרית של שבת נקטעת על ידי הודעה על חדירה של ערבים, היורדים מהכפר שממול אל הוואדי התוחם את הגבעה מדרום. כוח צה"ל שמוזעק מגיע ומספר חיילים יורדים אל הפולשים, המתחילים לעקור ללא חשש ומול עיני החיילים את שתילי הזית הרכים שניטעו לא מכבר. יחד עם הערבים יורדים אנשי כמה יהודיים המעודדים אותם וברוב המיקרים גם נראים גם מארגנים את הפעילות. אחד אחר השני נעקרים השתילים מול עיני החיילים שאינם עושים דבר. חבר שנזעק מהמראה רוצה לרדת ולעצור את העקירה אך נעצר ומתבקש "לתת לחיילים לטפל בזה". רימון הלם מושלח לבסוף על ידי הקצין, עושה קצת רעש ומסיים את האירוע, מאוחר מידי, לפחות לגבי השתילים. איש מהערבים אינו נעצר. הצבא מתנצל על התנהלותו.  למחרת ניטעים השתילים מחדש על ידי אנשי הגבעה.

כשנה קודם לכן הגיעו הערבים ממש עד לבתי המשפחות בגבעה. כוח צה"ל שהגיע למקום לא עשה דבר והחיילים הסתובבו ביניהם הלוך ושוב מבלי לעצור איש. הערבים אורגנו על ידי יהודי בעל עבר פלילי עשיר, חבר ארגון תעיוש הנתמך ע"י הקרן לישראל חדשה, שהורשע באונס קטין (!), תקיפה ומעשים נוספים. חלק מהפורעים היו פועלים באתרי בנייה ביישוב תקוע א' וכשנישאלו כיצד הם עושים זאת למי שנותן להם את לחמם אמרו ללא בושה שהם מקבלים כסף עבור ה"הפגנות" וכן הבטחה שהשטח יעבור לידיהם.

אזלת היד של המדינה כלפי פורעי החוק הערביים אינה מיקרית. מ', איש מרכזי בהתיישבות, מספר שהיה עד כיצד קבעה עו"ד טליה ששון בדו"ח שלה את ההגדרה לשטחים פרטיים, וכל שטח שנראה בו עיבוד או שרידי רעיה הוכרז כפרטי. בכך נתנה ששון גושפנקה חוקית לכל תביעה ערבית בשטח, מנוף למלחמה במתנחלים. כשסייר איתה מ' בשטח הצביע על ערימת גללי צאן ואמר: "אלו של העדר שלי" ומנע בכך את הפסד שטחי המדינה והכרזתם כשטחים כ"פרטיים". התעמרות בחיי המתיישבים היתה טבעית למי שכינתה אותם: "תמצית הרע והסרטן של מדינת ישראל". לאחר שפרשה משרות המדינה הצטרפה ל"קרן לישראל חדשה", העסוקה בניסיונות מוסווים או לא  לריסוק מדינת ישראל כמדינה יהודית. המרצע יוצא מזמן מן השק. קודמה, מיכאל בן יאיר, יועץ משפטי לממשלת רבין השנייה ואחר כך חבר לארגונים כמו "יש דין" "בצלם" וכמובן לאותה "קרן",  מירר גם הוא בשם החוק את חיי המתנחלים ולא היסס לומר אחר פרישתו כי: "ההתנחלויות הן הפשע האווילי והמרושע ביותר מאז מלחה"ע השנייה, גרועות יותר ממה שקורה בדראפור, מהטבח …   בקמבודיה, ומעשי זוועה אחרים".  לא פחות.

ערעור חוסנה של המדינה נותן אותותיו בשטח: הערבים, יחד עם אנשי השמאל, מגיעים מצוידים במצלמות ואפילו מביאים עמם עו"ד לשטח, במטרה להפליל מתנחלים.  ש', חבר שהותקף ע"י ערבי שהגיע עד לביתו והגן על עצמו, מצא עצמו תחת חקירה, מצולם בסרט ערוך היטב המראה כאילו הוא זה שתקף. התלונה נסתיימה בכמה חדשי עבודות שירות ולעומתה נגנזה התלונה הנגדית נגד הערבי שתקף אותו, בגלל "חוסר עניין לציבור".

ערביי הכפר, שלאחר רצח הנערים יוסף אשרן וקובי מנדל הי"ד נאסר עליהם להתקרב לישוב, "מצפצפים" על ההוראה ויוצאים ללא פגע. ניסיון של המועצה להציב כמה קרוונים על קרקעות מדינה הסמוכות ליישוב, לאחר רצח שלושת הנערים שנחטפו ליד אלון שבות, כשל ובית המשפט הורה לפנותם. תגובת בית המשפט נתנה מייד רוח גבית לערביי האזור,  שמיהרו לרדת ולחרוש את העמק הקטן שנותר ליד ההתישבות שפונתה, מול תקוע ד'.

האופי שוחר השלום של אנשי היישוב העדינות והרתיעה מאלימות מנוצלים היטב על ידי הערבים ואנשי השמאל, המחשבים היטב את מעשיהם. "בכל מקרה הם מנצחים" אומר לי חבר: "אם יהדפו אותם מייד יצלמו ויגישו תלונה נגד המתנחלים. בית המשפט ייקח מהם את נישקם והמשטרה תפתח להם (למתנחלים) תיק פלילי, כמו שכבר נעשה לשניים מחברי היישוב. באם לא יגיבו ממילא יפלשו הערבים בשטח ללא מפריע: הצבא לא יעשה דבר כי מילואימניק שבא לשלושים יום רוצה לחזור הביתה ולא לשבת בכלא ומג"ד או מח"ט לא רוצה לגמור את הקריירה כמו סא"ל שלום אייזנר, שחבט באנרכיסט שוודי לאחר שעתיים של עימות בהן סירבו המפגינים לפנות את השטח.

לא בכל תחום חלש הפיקוח של מדינת ישראל, המופקד בידי המנהל האזרחי: בארבע לפנות בוקר הגיעו כוחות משטרה, יס"מ והמנהל האזרחי לתקוע ד' ודפקו בחוזקה על דלת בית האבן הקטן שבנתה משפחת קרליבך, במדרון המזרחי של היישוב. אנשי היס"מ הורו בפנים אטומות למשפחת קרליבך לפנות מיידית את המקום והחלו בהריסת ביתם של יגאל, נפגע פעולות איבה ומעיין אשתו, המחזיקה בידיה תינוק שנולד כחודש וחצי קודם לכן. העילה להריסה היתה "בנייה בלתי חוקית", מושג ציני במקרה בו ניתנה ההנחייה להקמת היישוב על ידי רה"מ דאז, בכבודו ובעצמו. בסרט שצילמה שושה גרינפלד מספרת מעיין קרליבך על טראומת ההריסה: "היה מזעזע, התעוררנו מדפיקה מטורפת על הדלת ואני חשבתי שזה מחבלים, החזקתי ישר את הנשק. אבל בהצצה מהירה בחלון התבדו חששותי- זה לא היה מחבלים, זה היה כוח משטרה". בית האבן היפה שהקימו נהרס תוך זמן קצר עד היסוד, אך ניבנה תוך מספר חודשים מחדש בידיהם האמונות של חברים טובים.

המשך