קופץ למים

אלון שבות, כפר עציון, ראש צורים, אלעזר, נווה דניאל, מגדל עוז, אפרת, בת עין ועוד מישובי גוש עציון. כל מפגש הוא  פגישה של מציאויות, דיבור, קשב. אנשים נעימי סבר מקבלים את פני בבתי אבן נאים בישוב אלון שבות, בו בחרתי להתחיל את מסעי.   הרגשה שלפני קפיצה למים: מה אומר,  איך אציג את עצמי? איש זר נושא תרמיל גדול, עומד מול אדם בפתח ביתו… 

קפיצה אל הלא נודע: בילדותי נהגנו, כמה ילדים פוחזים,  לאמן עצמנו בקפיצה מבנינים גבוהים לערימות חול ולצאת ללא פגע.  קומה ראשונה,  שנייה ושלישית, עד הנחיתה הרכה.  זכורה קפיצה לעין עבדת, כשהבריכה מוקפת הסלעים נראתה לי מלמעלה כשלולית קטנטנה. "סגירת המוח", התעלות על הפחד ואני מרחף באוויר, עד  החבטה של מגע הגוף במים.

הדלת הראשונה לפני, התרמיל כבד ומעיק ואני עומד עם שני הספרים בידי. מציג עצמי  ושואל אם מעוניינים לראות שני ספרים שכתבתי. חלק עסוקים, לחלקם לא מתאים באותו זמן, אבל יש גם מתעניינים.  המחסום נשבר. ההתחלה רכה והאנשים נחמדים, בין אם מתאים להם ובין אם לא, ואפילו הצלחתי למכור כמה ספרים, אומר תודה גם כשלא קונים (עפ"י רוב זה המצב), אבל שם לב שהתודה לא תמיד נקייה, במיוחד אם באותו יום לא הצלחתי למכור והתרמיל נשאר כבד.  "צריך לעבוד על זה" אני מהרהר.

העיר אפרת, על בתיה המדורגים, ממוקמת על מורדות רכס צר מזרחית לכביש 60, בואכה צומת הגוש. מביט על לוח המודעות ליד המכולת, הרגל שעשיתי לי כדי לקבל רושם על אופי היישוב. מודעה על חוג מחול ליד שיעורי תורה ומודעה על אבידה שנמצאה. עובר בית בית, לאט, כל כניסה לבית היא פגישה, הכרות, שיחה.  זה לוקח זמן.

נוקש על דלת אחד הבתים  ופותח לי אדם נעים סבר המזמין אותי להיכנס. חדר עבודתו מלא ספרים, שתי כורסאות ישיבה סביב שולחן קטן, כנראה פסיכולוג. האיש מכין לנו קפה ובעודי מתכבד הוא מעיין בספרי. לאחר שקונה אותם הוא מתעניין מהיכן אני בא ואיך הגעתי למסע הזה. אני מספר בקצרה והוא אומר לי "אל תדאג, אני עובד עם הרבה אנשים ורואה את כל המצבים, אתה נלחם ואתה תצא מזה".

כל פגישה היא פגישה ראשונה. יש לי כמה שניות בהן אני יכול להעביר את עצמי או לא.  לפני כל דלת אני מתחדש, מוכן לפגישה שראשיתה רגע קט ואחריתה מי ידע.  איש חביב אחד מביט בי ואמר: "אתה יודע למה אתה מוכר? פשוט כי אין לך שמץ של מושג במכירות…"  שם לב שהרבה  יותר קל לי להסביר פנים כשהתרמיל הולך ומתרוקן… קשה יותר לומר תודה לאחר נקישה על עשרות דלתות שלא נענות, כשהכתפיים שורפות מהרצועות החותכות, וזה קורה, אבל העבודה שלי  היא לומר את התודה בלב שלם, גם כשאני לא נענה…

באחד הבתים פותח לי את הדלת בחיוך בחור צעיר. אומר שהוא לא יכול לקנות אבל מבקש שאכנס ושואל "אם זה בסדר שישאל אותי כמה שאלות". תוך כדי שיחה מתברר שהוא אחד מבני משפחה מוכרת לי. אייל, כך שמו, מספר בשקט על האירוע הקשה ששינה את חיי המשפחה: בשנת תשנ"ד (1993), מספר חודשים לאחר חתימת הסכמי אוסלו, שפתחו בעקבותיהם גל פיגועים שלא היה כמותו עד אז, פתחו מחבלים באש לעבר רכב המשפחה, הרגו את אב המשפחה וופצעו קשה את השאר. הוא מספר על החוויה שעבר כילד, על הציפייה לבלתי הפיך, הכאב בצד האמונה החזקה. בתוך המהלך הכללי הוא מנסה למצוא ולבטא את עצמו, חי בין עולמות מנוגדים לכאורה: לומד קולנוע בתל אביב וחוזר לביתו שבהרי חברון. הוא "צריך את שני העולמות כדי לנשום וכדי שתהייה תכלית לנשימה", כך הוא אומר. 

המשך