עם מגורשי גוש קטיף

נוה דקלים, נצר חזני, פאת שדה, קטיף, רפיח ים, שירת הים, שליו, תל קטיפא, בדולח, בני עצמון, גדיד, גן אור, גני טל, כפר ים, כרם עצמונה, מורג, נצרים, אלי סיני, דוגית, כפר דרום, ניסנית… היישובים הוקמו בהדרגה, בהתאם להחלטת הממשלה ועל שטחים שלא היו בשימוש כלשהו. החל מפרוץ האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987, החללו תושבי הגוש לחיות תחת איומי פיגועים והתקפות טרור חוזרות ונישנות, שנענו בעיבוי המערך הצבאי וברוח איתנה של התושבים שהמשיכו בפיתוח גשמי ורוחני באזור, עד שבשנת 2004 הודיע רה"מ דאז אריאל שרון על כוונתו לפנות חד צדדית את הגוש. למרות שהבטיח לכבד את הצבעת מרכז הליכוד בעניין, שנה אחר כך הרס את הגוש , על אף החלטת מרכז הליכוד נגד תוכנית ההתנתקות.

חוזר מלוויה של אמו של חבר בצפון הארץ, תופס טרמפ עם מי שהיה אז אישיות בכירה מאוד במשרד ראש הממשלה, איש רב פעלים וכישרוני המחלק את זמנו בין יזמוית שונות ובין פעילות התנדבותית. אנחנו מדברים על הגירוש ואני לא מהסס לומר לו שזה היה פשע, לא פחות. הוא מביט בי ואומר: "מה אתה רוצה, יצאנו משם כי אי אפשר היה יותר להגן  על יישובי הגוש"… אכן המצב לא היה פשוט: התקפות טרור, ירי, סכינאות והפצצות מרגמות ויותר מאוחר טילי קסאם היו מנת חלקם של מתישבי הגוש החל מפרוץ האינתיפאדה הראשונה. המתיישבים, נאמנים לשליחות שלקחו על עצמם, המשיכו בבניית חייהם במקום,

באחד היישובים החדשים של אנשי גוש קטיף אני פוגש את נפתלי, אישיות מרכזית במערך יישובי יש"ע דאז: "ציפינו שמדינת ישראל, ששלחה אותנו ליישב את גוש קטיף,  תיתן לנו את הגיבוי המתאים ותיפתור את בעיית הטרור, כפי שהבטיח שרון לפני עלייתו לשילטון, אך דבר מזה לא קרה.  הוא מזכיר את דברי יגאל אלון, שיזם את תחילת ההתישבות באזור,  האומר כי "להתיישבויות אלו חשיבות עליונה לעתיד המדיני של הרצועה… חשיבות ביטחונית רבה לנוכחות יהודית בליבה של עזה". מכאן עוברת שיחתנו לענינו של אריאל שרון בגוש ובהיתישבות בכלל והוא אומר שמתחילה התייחסו אל שרון ב"כבדהו וחשדהו", כמכירים את יתרונותיו הגדולים אך מודעים לסכנה שיכולותיו הטקטיות יכולות להפוך לחרב פיפיות,  כפי שאכן קרה.

יד בנימין, היישוב הראשון בו נפגשתי עם אנשי גוש קטיף: פגישה מעבר לתיאור המרוחק של המתיישבים שגורשו מאדמתם. הישוב בנוי ממקבץ מציאויות. כמה שורות של בתים חדשים ואחריהם שכונה של קרוואנים מורחבים, "קרווילות" כפי שנקראו בתיהם של פליטי הישוב "גני-טל" שבגוש קטיף, הנמצאים כאן עד שיוקם יישובם החדש. 

אנשים טובים, ישרי דרך ולב שהאמינו עד הרגע האחרון שאולי תתבטל  בדרך נס הגזירה. יש מהם שכבר בונים את ביתם החדש אך הרוב עדיין במקומותיהם, בקרוונים. אני  עובר בית  בית: החיים ממשיכים אבל העצב ניכר. למי שמתעניין אני מראה את הספרים. מתפתחות שיחות קצרצרות אנשים שואלים מהיכן אני, מנסים לשייך, משיב שעכשיו במסע, במקור מחוות אלה, ליד שומריה, שם נמצאים עכשיו אנשי כפר דרום, שהחליפו משפחות אחרונות שנותרו בקיבוץ מתפורר של השומר הצעיר  ותוך זמן קצר בנו במקום תלמודי תורה בתי מדרש ומשק חקלאי לתפארת. לרוב המגורשים לא שפר מזלם והם נתקעו זמן רב בקרוונים, בתי מלון או מגורים ארעיים בשיכון. אנשים שהיו בעלי משק חקלאי, בעלי תפקידים, מצאו עצמם ללא דבר. אני חש הזדהות וכאב עם האנשים שאני פוגש. כל אחד והגירוש שלו.  

 באחד הבתים, כמו ציור של "מזרח" לזכר בית המקדש, שלושה ציורי-קיר קטנים, זה מעל זה. בעליון מצויר תמר זקוף ונושא פרי, מתחתיו ציור של התמר כרות, ולמטה אותו גדם שמנץ עלה חדש…בעלת הבית מספרת שנשים מגבעת שמואל באו ושאלו במה אפשר לשמח, להשתתף. לבסוף ציירו את הציור, בתקווה.  איזו אמונה, איזו תמימות.

מרחוק, בתחילת שורת הבתים הבאה,  מושך את תשומת לבי  בית שנראה עטוף אור ואני דופק על הדלת. פותחת לי אשה בסבר פנים יפות ואני מוזמן להיכנס.  הבית אכן מואר, לכל פרטיו. אני אומר זאת לבעלת הבית והיא מחייכת. ברור לי שהאור בא ממנה, אבל הוא מוקרן לכל חפץ ופריט בבית. היא מספרת על חוויות הגירוש שעברו ללא כעס: "איך אנחנו יכולים להפוך את הנעשה לטובה, שיהיה הזדמנות לאהבת חינם" היא אומרת בשלווה מופלאה.

מתפתחת שיחה דרך הספרים, ובכלל. מספר קצת ממני, מה"גירוש" שלי. תוך כדי שיחה אני מספר לה על שיר שכתבתי, "שהכול נהיה בדברו" ואני שואל אותה בפשטות אם היא רוצה לשמוע אותו. אני שר מה שזוכר והיא שואלת אם אולי ארצה  לשיר אותו בעצרת השנתית של הגוש. אני לא, והשיר מתחבא בינתיים.  נפרד לשלום ויוצא מהישוב, לא יכול להכיל יותר כרגע.

ניצן

אמציה שקף

שומריה

 המשך