"חייל פשוט מלבנון…"

מלחמת לבנון קוטעת את הימים עמוסי העבודה בחווה. את המלחמה אני עובר כמילואימניק צעיר, מצורף לסיירת מילואים של חטיבת הצנחנים הדרומית, יחידה המורכבת מיוצאי סיירת שקד וסיירת צנחנים, שחלקם לחמו תשע שנים קודם לכן בקרבות הקשים של מלחמת יום הכיפורים. עברנו אימון הקמה קצר וזמן לא רב אחר כך אני מוצא עצמי במלחמה, עם יחידה שאיני מכיר  כמעט איש מאנשיה.

עם חציית הגבול אני רואה מולי טנקי מרכבה ישראליים מרוסקים, עדות לתקיפת כוחותינו על ידי רביעיית מטוסי פנטום שטעו והפציצו פלוגת טנקים "שלנו", תקפה שהסתיימה באבדות רבות.  נכנסנו מוואדי שבע'א מערבית להר דוב, אחר כך עלינו צפונה והתחלנו להתקדם מערבה עד כביש החוף בואכה צידון, דרך מחנה הפליטים עין חילווה. קיבלתי רוס"ר ועליו מטול רימונים M203 ובמיומנות רבה הצלחתי ל"השחיל" רימון אחר רימון לכל פתח חשוד של חלון בית או מערה. למעט סריקות באש וירי אש כוחותינו לא היו עד אז קרבות משמעותיים ודי השתעממתי… .

באחד הלילות יצאנו, מחלקה בפיקוד קצין, למארב ממוקד על פי ידיעה של השב"כ. היה זה לאחר כשלושה שבועות לחימה רצופה, בתקופה שמחבלים התחילו להתארגן מחדש בפרדסים ובאזורי החורש הצפופים. הידיעה מדברת על כוח מחבלים גדול שאמור להגיע בלילה למבנה נטוש באחד הפרדסים. את הכוח שלנו מוביל קצין שביקש קודם לכן לשחררו ממשימתו אך נענה בשלילה ונאלץ להמשיך לפקד. באמצע ציר התנועה נורית עלינו אש מקלעים חזקה אך לא מדויקת, שחלפה מעל ראשינו והתבררה יותר מאוחר כאש פלוגת טנקים ששהו בחניון לילה ברכס שמעלינו. זה לא היה כל כך נעים אך לא נפגענו וב"ה שלא השבנו אש אלא המשכנו צמודים למשימתנו, ממשיכים ללכת בצעד חרישי ומתמקמים צמוד לשביל התוחם את  עצי הפרדס, מול רחבה קטנה ובצידה בית.  חושך מוחלט.  מקומי במארב הכוכב היה בערך בשעה חמש (חלוקת גזרות כנהוג, על פי שעון,  המפקד בשעה 12, מול השביל). כהרגלי שלא להירדם במארבים אני לא עוצם עין ומביט  לכיוון השביל. לפתע, בדממה מוחלטת ,אני רואה על השביל קבוצה גדולה של כעשרים דמויות לבושות אפודים וחמושות, ממש מולנו. בתנועות רגליים מהירות אני מעיר את מי שלידי ואת מפקד המארב. הלב הולם במהירות. המא"גיסט, בחור שקט ומיומן שאיני זוכר את שמו, מוכן "לתפור" את הדמויות בצרור ארוך ואני כבר עם הכוונות על, עם רימון נ,א מוכן לירי. אנחנו מחכים לפתיחה באש של המפקד הממוקם בדיוק מולם אך הוא משתהה ולא פותח באש, כך שכולנו חוששים שאולי אלה כוחותינו. עוברות כמה שניות והכוח, שהתברר אחר כך ללא כל ספק שהיה של מחבלים, חומק. ברגע הזה נזכרתי בהבטחתי לפני שהשתחררתי משרות הסדיר ללכת לקורס קצינים וגומלת בי ההחלטה למלא אותה בהקדם.

זיכרון של תמונות וקטעי מציאות: מחנה הפליטים "עין ח'ילווה", שהפך למקלט ובסיס מחבלים מרכזי, הפך לגל הריסות לאחר קרב קשה. ימים מספר לאחר הקרב יוצא אלינו ערבי זקן שתופס את ידיו בראשו ואומר: "הרסתם לי את הבית ב48, הרסתם לי את הבית עכשיו… לאן אלך?" התמונה הבאה שאני זוכר היא של אחד החבר'ה רכון על סלע ובוכה לאחר שקיבל ידיעה על מות חברו שעלה על מוקש וחבר אחר שקיבל כדור בראש. בסיור, כמה ימים לאחר הקרב הקשה ב"עין זחלתא", אני עולה לאחד הטנקים הסוריים ומוצא את הנהג יושב כגוש פחם קפוא ליד ידיות ההגה של הטנק.

מלחמה. ממשיכים בתנועה על כביש החוף, חונים שלושה שבועות באזור שדה  התעופה דרומית לביירות, ממתינים לכניסה. בינתיים מבצעים מודלים וסריקות לטיהור השטח ממחבלים. אני ראשון בחוליה, עם רימון ביד, לפני כניסה לבית: לפי הסיכום אני צריך להיכנס לבית לאחר ירי של רקטת אר פי ג'י על ידי הרתק, להשליך רימון ולרסס את החדר מפינה לפינה תוך כדי פינוי מקום ללוחם הבא. אש חזקה נורית מהרתק הממוקם בזוית אלינו, צרורות מקוטעים של מקלע המא"ג ואני ממתין בדריכות מאחרי פינת הבית. שומע בקשר "נורה" ומייד אחר כך פיצוץ  הבוקע את הדלת. קנה קדימה, מבט מקביל ואני מזנק ומקצר טווח לפתח. אחרי שבריר שנייה, ממש לפני הפתח, עוטף אותי הבזק לבן מלווה קול פיצוץ חזק. אני זז לאחור ויורד במקומי. הקצין שפיקד על הרתק הורה לשגר עוד טיל ושכח לעדכן אותנו…  דם זורם ומכסה את עיני: רסיס קטן מטיל שהתפוצץ כמטר ממני חדר אל מתחת קסדה. אני תופס מחסה ושני בחוליה מחליף אותי ומחפה, מאפשר לי לפרוק את הנשק ולהוציא את הרסיס. החובש מתעקש לפנות אותי לבית חולים שדה בפאתי צידון. לא נראה נזק ואני חוזר לפלוגה, מתכונן לנוע צפונה, אל פאתי ביירות.

חודש אחר הקרבות משתרר שקט בכל הגזרות. המחבלים ירדו למחתרת, ואנחנו מטיילים בנופים שלולא המלחמה היו ודאי פוטנציאל טיול מדהים: הרי השוף,  ג'בל ברוך ושמורות הארזים, נחלים שוצפים ובתים הנראים נטועים במדרונות התלולים. לא אהבתי את הארץ הזו: שנים לא רבות לפני כניסתנו נשטפה בדם אזרחיה ההורגים זה בזה במה שנקרא "מלחמת האזרחים" והשקט הזמני הסתיר אלימות רצחנית ושנאה של כל העדות זו לזו וכולן יחד שונאים אותנו.

בולטות בהעדרן ציפורי השיר. מתברר לנו שהמקומיים נוהגים לצוד אותן הן בירי והן במלכודות. הם יורים בכל דבר שזז, גם בעופות דורסים נדירים, שהרע מזלם וחלפו בעת נדודיהם מעל הארץ המקוללת. אין רחמים: בהתקדמותנו לאחד הכפרים הנוצריים בגזרה המערבית אנחנו מגיעים לבית אחוזה יפהפה ובחצרו אורווה מפוארת של סוסים ערביים טהורי גזע. באחד התאים שוכב סוס זכר שנורה ברגליו על ידי מחבלים, לפני שנטשו את האזור. צריך להבין עם מי אנחנו מתעסקים: הם יורים גם בסוסים…

עשרים שנה אחר כך, עם חתימת הסכמי אוסלו, הורשו חיות האדם האלה על ידי מדינת ישראל להיכנס לארץ. חבר שהיה קצין בכיר מאוד באותה עת סיפר לי שיאסר ערפאת, ימ"ש, הבריח עם כניסתו לארץ מטולי RPG ברכבו.. אנשינו גילו את זה ולא פרסמו לציבור, כדי לא למוטט את ההזייה הרצחנית.

מספר ימים אחרי כן אנחנו סורקים אחרי חוליית מחבלים גדולה שחטפה שבוי, קצין בכיר בדרגת סא"ל. לפני שאנחנו מגיעים אליה מתקבלת פקודה להפסיק את המרדף: האיש נמצא לאחר שראשו רוצץ  באבן על שפת באר באחד הפרדסים. כנראה שלאחר שהחוליה הבינה שסוגרים עליה ולא ניתן יהיה להתמקח על השבוי, החליטה להיפטר ממנו.

באמצע המלחמה נרעשת הארץ בהפגנות קשות נגד המלחמה. ההדים הגיעו אלינו תוך כדי הקרבות  ועוררו ויכוחים ותהיות. מלחמת ארבעים ק"מ הפכה לכיבוש לבנון ולטענת רבים הונאה של ראש הממשלה והעם כולו על ידי שר הביטחון דאז אריאל שרון, שלימים אזכה להכירו אישית כאיש חם ולבבי שהלך עם כישוריו העוצמתיים עד כמה שידע והגיע לתוצאות ידועות, חרוטות הן בהישגיו הנועזים החל מיחידת קומנדו 101 ועד למלחמת יום הכיפורים והן, לעתיד לבוא, בהחרבת חבל קטיף ובעקבותיו הפיכת חבל עזה למדינת טרור הנשלטת ע"י ארגון מרצחים.

עם הזמן פרצו וויכוחים על נחיצות המלחמה. בפלוגה כמה אנשי קיבוצי השומר הצעיר, שריד ממציאות פוליטית נכחדת, כמו גם אנשי התנחלויות מושבים בוערים. זוכר שבניגוד לדעה הכללית שם אמרתי ש"אקבע דעה אחרי שתעבור שנה, לא עכשיו, עכשיו נלחמים." בועז, יליד כפר יהושע, אותו הכרתי מבי"ס שדה חצבה ולימים תושב "מעלה צביה" שבגליל, טען בחריפות נגד הדיונים האלה. "לסגור את המוח" אמר, "עכשיו מלחמה". אני מסכים, לומד ממנו ומפנים. לכל עת וזמן תחת השמש", אמר קהלת, "עת להרוג ועת לרפוא".

אירועי סברה ושתילה היוו את תחילת המפנה של סוף המלחמה. הגם שלא היו אלה חיילי צה"ל שפעלו, הרי שבערמתם השיגו הנוצרים את סגירת השטח על ידי צה"ל שאפשרה להם לטבוח נשים ילדים וזקנים ללא רחם. אם מישהו חשב שאלה, הנוצרים בלבנון, יותר טובים מהמוסלמים, הרי שקיבל בפניו את התמונה המזוויעה. הפגנה גדולה נסתיימה בשפיכות דמים: אמיל  גרינצוויג ז"ל שילם בחייו על ההתלהמות, שר הביטחון נאלץ להתפטר ושלום לא בא על ישראל: שמונה עשרה שנה נשארה ישראל בדרום לבנון תוך הגנה על קו שאינו בעל היגיון מבצעי וקיפדה את חיי טובי בניה ורבים מחברי.

לאחר הפסקה קלה אנחנו נקראים שוב ללחימה: סריקות באש, ירי בלתי פוסק. כוחות המחבלים מתארגנים ועוברים ללחימת גרילה. ביציאה הראשונה הביתה, על כביש החוף בקטע צידון צור,  אני נקלע להיתקלות קשה בה נפתחת אש על הרכב שלפנינו.  אני מוצא פצוע אנוש שקיבל כדור בראשו. חובש זריז הספיק לחבוש חבישה מיומנת. בינתיים אני רואה לידי חבר מהיחידה ויחד אנחנו מארגנים  כוח שסורק  באש את המבנים הסמוכים לכביש וממשיך אל הפרדס שמאחריהם.

הפלוגה מתמקמת ליד אחד הנחלים השוצפים, אחד מיובלי נהר "אל זהראני". השטח רוחש חוליות מחבלים היוצאות  ממחבואן, מתקיפות וחוזרות להסתר. הפלוגה נערכת לשגרת שבת במאהל קטן ושמור היטב ואני מחליט לצאת ולתור קצת את הסביבה. אני  לוקח את האפוד, בודק את המחסניות ומוסיף כמה רימוני יד. דורך את הנשק ועולה בצעדים חרישיים, רכים, לאורך הנחל הנשפך אל הנהר. שבילי חזירים חוצים במאורות צרות וארוכות את החורש הסבוך והקוצני. אני עובר דרכם שפוף וחרישי, כך לא יוכלו להבחין בי, רואה ואינו נראה. הנחל הרחב זורם בשלווה המופרעת רק על ידי פכפוך חד גוני של המים הזכים. לצד הנחל ובתוכו, כאיים בין גושי הסלע האפורים, צומחים עצי דולב ענקיים שבין ענפיהם מקפצים סנאים זהובים, בעלי זנב ארוך ומשתפל. הנחל מתרחב ובמרכזו בולט סלע גדול. אני הולך שפוף, כדור בקנה וצעד אחר צעד "מנקה" את השטח.  אחר כך מחכה בדממה, מוודא שאין איש בסביבה, מתפשט ושוחה באיטיות אל הסלע כשהרובה הדרוך מוחזק בידיי ומונף מעל המים. קרני שמש חודרות בין צמרות העצים ואני מתחמם בשלווה, חושב על שיר "הבריכה", של ביאליק.  מסיים את ה"התבודדות" וחוזר למאהל.

ארבעה חודשים לאחר פרוץ המלחמה אני חוזר לחווה ביהודייה. עכשיו אני צריך את העבודה, השטח והשקט יותר מכל. אני שמח לעזוב את הארץ המקוללת ולחזור לשטחי מולדת, לרכב לעדר בין האלונים ועצי החרוב, לסמן עגלים שזה עתה נולדו ולרדוף אחר חזירי בר נמלטים. אני רוכש מיומנות רבה בעבודה ובתחומים הקשורים לה, משלב את השנה בלימודים ונהנה מכל רגע. "גן עדן", כך אני קורא לתקופה הנפלאה, אבל גן עדן זה בהתחלה ואולי בסוף, עכשיו צריך לזוז.