דמעה של השם

יוצאים לים במפרשית 420 קטנה. הים נוח, אחה"צ של יום ערפילי. משה ואני חברים כבר שנים רבות, יש לנו רקע משותך באהבת הטבע ובשרות הצבאי. בסוף שרותי כמפקד צוות הוביל אותנו משה במרומי ההר הגבוה בסיני, שומר מרחק מה מאיתנו המאפשר לו להיות בהווית המדבר השקט. לפני מספר שנים

שיכל את בניה בכורו בפיגוע קו 14 בירושלים, הדבר הנורא ביותר שיכול לקרוא לאב. מאז שום דבר אינו כשהיה, וההתמודדות אין סופית כל רגע ורגע ובכל תחום.איש מלא אהבה ורודף שלום, כמעט ולא פותח את כאבו.

יוצאים: הרוח נוחה, בסביבות עשרה קשר. הים קצת גבוה עכשיו והערפל מתגבר.  בפתח המרינה, ליד הסלעים,   אני רואה לשבריר שנייה צללית  מוזרה על פני המים, משתהה רגע קט ואחר כך נעלמת. "אולי סתם איזה צל חולף על פני הגלים", אני חושב לעצמי, מכוון את הסירה בכוון צפון מערב ומותח את המפרש בזווית קידמית חדה  לרוח הבאה מצפון. כל מה שאנחנו רוצים זה לשוט "לים וחזרה", כמה שעות של הזנה ומרגוע לנשמה. אין דבר שמחייה אותנו עכשיו יותר מהחיבור לטבע, ובפרט למדבר,לים ולמרחבים.

כשאנחנו בלב ים, ישובים פנים בפנים, פותח משה מעט את סגור ליבו, מדבר על בנו האהוב שנרצח בפיגוע, על הפגישה האחרונה שמבלי לדעת היתה גם פרידה. אני קולט את הכאב הבלתי נתפס את הרצון לגעת במה שלא יחזור ומביט מעבר לכתפו כדי לוודא שאף סירה לא מגיעה מולנו. לפתע, במרחק כ60 מטר, אני מבחין בצללית: הערפל מתפזר ואני רואה סנפיר משולש, ענק, מבצבץ מעל המים. "תראה, כריש" אני קורא לו והוא מביט בי במבט חומל: "נעם, אולי זה דמיונות"? לאחר שנייה הוא קורא בקול: "זה לא כריש, אלו דולפינים!".

שני דולפינים ע-נ-קיים חולפים בטיסה מילימטרים מתחת לסירה, חוצים אותנו כמו טורפדו צוללים ונעלמים. אחרי כמה שניות הם חוזרים , עולים ממעמקים ומתחילים לשחק הלוך ושוב מתחת לסירה. אני נעמד, רגלי רועדות מהתרגשות, הרגשה של הצצה למעשה בראשית. "עוד שניים" אנחנו קוראים בהתרגשות פה אחד: שני דולפינים נוספים מלווים אותנו, הפעם בקפיצות ומייד לאחר מכן הצטרפו אליהם עוד שלושה דולפינים, קופצים מעל הסירה מצד לצד, כלהק מטוסים אווירובטי בתרגיל. ראיתי כבר דולפינים, אבל לא כאלה גדולים ולא במופע לוליני מרהיב כזה.

העיתוי בו הופיעו היה מדויק, בדיוק בשיא הכאב. שבעת הדולפינים ליוו אותנו כחצי שעה, עד פתח המרינה, בקפיצות, גיחות וצלילות. נעלמים באחת צוללים וחוזרים. כמה ימים אחרי שחזרנו סיפרתי למעיין, תושבת נחלאות, את הסיפור. "דמעה של השם", כך אמרה.