מתוך “הארץ” בקורת ספרים (טקסט)
הצצה למסע פרטי: מאת יעל דר
אביעד בן חמוד- ספור מסע
ספרי ילדים שראו אור בהוצאה פרטית, כלומר בהוצאת המחבר, מעוררים בדרך כלל חשד באשר לאיכותם. ואכן, לעתים קרובות חסרה בהם המקצועיות של הוצאה מנוסה: רמת השפה, בניית הדמויות, מינון התיאורים בצד הפעולות שמניעות את העלילה, ההתאמה לגיל קהל היעד , הגרפיקה, התיאום בין הטקסט לאיור – כ ל אלה הם רק מקצת הפחים שכותבים מתחילים, שלא התייעצו עם בעלי מקצוע, עלולים ליפול בהם.
אך קורה שיש בספרים כאלה, שיצאו בהוצאת המחבר, קסם מיוחד. כאשר הסיפור עצמו טוב בבסיסו, יש בו לפעמים כנות ונדיבות שכמותן אפשר למצוא רק כאשר מישהו מספר סיפור לילד ספציפי אהוב וקשוב. סיפורים רבים שראו אור בהוצאות פרטיות נולדו מתוך סיטואציה כזאת.
הוצאות הספרים המקצועיות מתמחות בהפניית הסיפורים ל “כל-קורא”, כלומר לקוראים אנונימיים בני הגיל המתאים, והן מנסות לתת לקוראים אלה את התחושה כאילו הסיפור נועד להם אישית. לעומת זאת, ספרים שיצאו בהוצאות פרטיות נולדו לעתים קרובות מפנייה לילדיו האישיים של הכותב, ילדים חד- פעמיים, והם מוגשים להם כשי. לנו, הקוראים האנונימיים שפוגשים בהם, יש תחושה של הצצה נעימה מאוד לסיפור אינטימי שנועד בעצם למישהו אחר.
כנות ונדיבות כאלה, שמקורן בפנייה אישית של הכותב לילד אהוב מסוים, 
ניכרות גם בספר “אביעד בן חמוד”, שכתב ואייר נועם איתן. הפנייה האישית מגולמת בתוך הסיפור באמצעות סיפור מסגרת: אבא משכיב את שני בניו לישון, ואלה מבקשים ממנו סיפור. בניגוד לבקשותיהם לשמוע סיפור מפחיד, או סיפור על חיזרים, אבא מספר להם סיפור אישי על הקורות אותו במדבר. בסופו של הסיפור הם מחווים דעה, ולנו, שנמצאים ושומעים מבחוץ, נותר רק להסכים עמם או לחלוק עליהם.
לפי התודות שמופיעות בסוף הספר, “לילדי, שותפי למסעות”, אנו מבינים שגם יוצר הספר וילדיו הם חובבי טיולים ומסעות. כלומר, יש זיהוי בין המספר והנמענים שבתוך הסיפור לבין אלה שייצרו אותו, והזיהוי הזה מחזק את התחושה שלפנינו סיפור כן ו”אמיתי”.
אולם הגיבור הראשי בספר דווקא אינו אבא אלא אביעד בן-חמוד, גמל צעיר בן הערבה, מעדר הגמלים ליד חצבה. את הגמל בחר אבא כדי שילווה יחד עמו קבוצת מטיילים, וישא את משאם במשך ששת ימי הטיול: תרמילים, מזון ומשקאות שיספיקו לשבועיים (ליתר ביטחון).
אבא ואביעד הסבל אמורים לפגוש את המטיילים ערב ערב במקום המחנה שלהם, אלא שלאביעד יש תוכניות אחרות. שלא כמו הגמל הסטריאוטיפי, המסור והמתון, יש לאביעד השגות, מאוד מוצדקות אם תשאלו אותי, על הנתיב הקשה שאבא בחר בו וגם על כובד המשא. אחרי שכמעט החליק במדרון, מחליט אביעד לשבות: “כאן אני עוצר וכאן אשאר,/ באמת לא אכפת לי אם אתה ממהר”. לא עוזרים כל תחנוניו ושידוליו של אבא, ומרגע זה ואילך הוא נאלץ לשאת במקומות הקשים את רוב המשא בעצמו.
כל מי שהשתתף בטיול ארוך ומאתגר בטבע יכול לחוש בשלב הזה הזדהות מלאה עם אביעד. הרי לכל אחד יש רגעים כאלה במהלכו של מסלול מפרך, שבהם פשוט מתחשק עצור ולבטל הכל. אלא שבסיפור שלנו מחכה קבוצת המטיילים המותשת והרעבה למשא הכבד, ובכלל לא ברור אם המשא הנכסף הזה אכן יגיע לבסוף ליעדו.
הסוף טוב, אך אביעד, כאשר הוא חוזר ופוגש את אחיו הגמלים, מלא טענות כרימון, וכולם, לא רק ספינות המדבר, מוזמנים להקשיב באהדה: “דבר כזה לא קרה לי,/ האיש הזה פשוט לא נורמלי/ שישה ימים אותי הוא התיש,/ דחף וצעק, ז ה היה כה מביש!// העלה אותי להרים נישאים/ ולי בכלל יש פחד- גבהים./ לבד בלילה, ללא חברים / מכל הכיוונים קולות מפחידים.// אני כל הזמן רציתי לאמא/ והוא כל הזמן רץ קדימה, קדימה”.
אך תהא רמת האהדה שלנו לגמל אשר תהא, שני הילדים בסיפור, המקשיבים לסיפורו של אבא, פוסקים אחרת: “קצת מפונק הגמל הזה”. הם כמובן הפוסקים הרשמיים. אנחנו סתם טרמפיסטים מלאי הכרת תודה על המסע הארוך והמשעשע הזה.
להזמנה לחץ דמו- אביעד בן חמוד