עונות

בכפר אדומים, התרמיל הולך ונעשה קל. פה ושם שיחות נעימות, הכרויות משותפות. מאוחר יחסית ואני דופק בעדינות על דלת אחד הבתים. בפתח עומדת אישה ולידה ילדה בעלת עיניים יפות ועצובות. האשה לוקחת את הספרים ומעלעלת בדפי הספר "אביעד בן חמוד", חוזרת לעמוד הראשון ובו ההקדשה לגליה. "מי זו גליה, שהספר מוקדש לה?" היא שואלת. אני מספר לה על חברתי שנפטרה ורואה בעיניה הבנה והזדהות. הילדה בעלת העיניים העצובות מקשיבה בעניין.  "את רואה" אומרת לה אמה, "בחיים יש עונות- סתיו, חורף וגם אביב וקיץ. תראי, גם הוא עבר דברים ועכשיו הוא שמח", אמרה והסיטה מבטה אלי. לאחר שקנתה את הספר אמרה: "חכה רגע, יש לי משהו בשבילך" ונתנה לי מתנה, את הספר "דורון והטרקטורון". בשלב זה הודיתי ויצאתי, הספר עדיין לא אמר לי הרבה., אך זמן קצר לאחר שיצאתי מהיישוב התחלתי לקרוא בו בסקרנות ועיני מלאו דמעות:

דורון, אב המשפחה השמח שממנו מתחיל הספר, נרצח ביריות בכפר דרום שבגוש קטיף. המאורעות הקשים כתובים בתום ובישירות, הספר צבוע בתחילה בגווני ירוק והופך לאפור, עוקב אחר הארועים:   כמה חדשים לאחר הירצח נולד בנו של דורון. שנתיים אחר כך חלתה הבת הקטנה טל ונפטרה. בזאת לא תמו האסונות ועם החורבן האכזרי של גוש קטיף גורשה המשפחה מביתה שנהרס עד היסוד, יחד עם כל שאר בתי המתיישבים בחבל קטיף.

זמן מה אחרי פגישתנו היא מתחתנת, אחר כך נולדים לה עוד שני ילדים.

המשך