ימים של כחול

 ימים של כחול 3.
עכשיו אין לי כבר כוח,  רק רוצה להתעטף, שיד גדולה תעטוף אותי בצבעים חמים של אדמה, של ים.                                                      מה מחכה לי? מהיכן לקבל כוח, לשם מה?                                        לא  מאמינה יותר לשום דבר, גם לא לכאב הזה שאני מרגישה.רוצה לעוף, להיות קלה ושקטה, לראות הכול מלמעלה ומבפנים.                עכשיו יושבת ויודעת, מקשיבה לידיעה שלי.                                    רוצה לדעת הכול, להרגיש שאני יודעת.                                           ואיך מרגישים לדעת, כמה זמן זה לוקח,,,                                      צריך לחשוב בשביל לדעת?                                                               כמה פעמים הייתי כל כך קרובה, כל כך קרובה, שבא לי לבכות עכשיו. כמו לחלום שאתה רוצה לצעוק ולא יכול, הקול לא יוצא.             זה נקרא להיות קרוב.                                                                    אני רוצה לדעת אם זו מציאות או חלום, שמישהו יוכיח לי,              לעבור ממחשבה לידיעה.
חדה כמו סכין, מדויקת כמו נקודה.                                                   כמה שנים בזבזתי על המחשבות, על העולם שבניתי ועטפתי.          יכולתי לדעת אבל אף אחד לא לימד אותי.                                       לא, לא רוצה לחזור, רק רוצה לדעת, כל הזמן.                                      יש לי כוח ואין לי לאן לחזור,                                                      האדמה נשברת תחתי,                                                               חייבת להמשיך, לנוע, אחרת אפול.                                               להמשיך, כי אין לאן לחזור.
ימים של כחול5.
מה אני יודעת עליך בעצם?                                                             שאתה שקט כמו הים,  רחב ושקט, נושא את המערבולות  שבתוכו.       אני יודעת את הסערה מתוך השקט, את השאלות שנותרו ללא מענה.  רוצה לגעת בשתיקות שלך: לגעת בקיר שבין האשלייה והמציאות.  השתיקות היו הקיר שלא יכולתי לפרוץ, הקיר עליו עמדה המציאות שלך, החיים שלך.                                                                       עכשיו, מה לעשות?
אתה רואה הכל.                                                                           ואני- מה יהיה עלי?                                                                        לא יכולה לראות מבעד לערפל, מה עלי לעשות מחר, עוד שעה, עכשיו. גם עכשיו אתה שותק.                                                          אתה שומע אותי בכלל? אתה מבין? אתה מסוגל להבין מה זה קשה?  כן, אני יודעת שעברת הרים, נשאת אנשים, ירית, נורית.. נפלת וקמת, אבל תגיד: היה לך פעם קשה?                                                      אתה יודע מה זה בכלל? אתה מכיר את התהום?                                    אני לא מתכוונת ללכת על שפת התהום, לא לקפוץ, או לחצות אותה.. משהו אחר: כשהתהום היא בתוכך, אתה הוא התהום ואין לאן ללכת.. מכיר?                                                                                לא, אתה לא מכיר.
תמיד ידעת ללכת על הקצה, קצה המציאות, אבל לא להיות בפנים.       מה חיפשת? כל כך מסובך, אני בית עבודה, זה לא מספיק?             כמה זמן אתה חושב אפשר לחיות על הקצה בלי לפול?                      אז הנה, נפלת והפלת את כולנו אתך.
כבר לא כועסת, אני עצובה ובוכה.                                                  אתה חסר לי, ואני יודעת                                                                בסוף לא תגיע, הפעם.
ימים של כחול 4.                                                                        
איש אישה וימים של כחול                                                           האשה
העולם מתחלק לשבעים ורעבים, והשבעים לעולם לא מבינים את הרעבים.  ברי המזל זוכרים גם כשהם שבעים את הרעב, וחיים כל הזמן על הקו,  ואז הם קרובים, מרגישים קרובים…
אתם הולכים ואני נשארת כאן עם השאלה, כאן בלב,                              כמו הצעקה שאינה יכולה לפרוץ אץ הקיר שעוטף אותי מכל הכיוונים.  אני רוצה לגעת, באצבעות, להרגיש.                                              רוצה להיזכר.                                                                                כמו לראות מישהו מוכר, לנסות להיזכר.                                           פעם אולי ידעתי, והספקתי הרבה מאז, לשכוח.                                נולדנו מתוך הזיכרון ודרך השיכחה נזרקנו אל החיים.                        כבר שם, ברחם, התחלנו לשכוח…                                                 ואנחנו נזכרים תמיד כשמאוחר מידי.
רוצה לזכור עכשיו.                                                                      החיים הולכים ואוזלים ואני רוצה לדעת, עכשיו.                                   אני לא מקבלת מכם תשובה, לכו.                                                    רק ראיתי מכם שהחיים מתאפשרים כמו שהם, מתוך הכוח,מתוך הפחד, מתוך השקר.                                                                         זה לא מענין אותי, לכו.
אני רוצה לראות את הירח עולה, חצי מואר, עולה ומשאיר גם את החושך. בחושך הדברים נעשים ברורים, חדים.
הריחות, הקולות, הדממה.
0000000000000000000000000000000000000000
האיש:                                                                                          הכל היה אשליה.                                                                              אז, כשנעדרתי, זה היה אמיתי, קרוב.                                          כשנמצאתי הייתה האשליה, מתוקה, מרה.                                       החום הגדול, חולות מסנוורים, זה היה אמיתי.                                 ימים ארוכים ולילות קרים, זרועי כוכבים.                                          צעד אחר צעד, שמים שקופים, זה היה אמיתי.                                הרים חומים עד כאב, ים צלול, גמלים צועדים בצעד ארוך.                      צעד מהאתמול למחר.                                                                    את הדרך אי אפשר להפסיק. ניסיתי, וכמעט.                                      עד שידעתי שאין לי ברירה.                                                          הלכתי, הלכתי מזמן ולא שמת לב, לא ראית.                                      כל הזמן, גם כשלקחתי אותך איתי בתנופה גדולה וגם כשנותרת לבדך,    כבר אז ידעת שאני הולך.                                                                   אז למה את בוכה עכשיו?                                                                 למה לא בכית אז, כשהלכתי?                                                      עכשיו אני ישנו יותר מאי פעם.                                                        אני לא עוזב, אני נשאר לתמיד.                                                 תתחילי ללכת, אני נשאר לתמיד.
00000000000000000000000000000000000000000000.

NoamEbooks