באהלי קדר: אצל עלי אבו- אל- מיסק

 

מבט מהקבר

שייך עלי אבו אל מיסכ, ממשפחת אל עמראני נפטר.    ירדתי לערבה, מקדים את תוכניותי. הגעתי בחום של חמישים מעלות למאהל הנחבא בין הגבעות הנמוכות מזרחית לעין חצבה, עולם מנוגד לחניון רווי המסעדות ליד תחנת הדלק, בה עוצרים להפסקה האוטובוסים לאילת ובחזרה, פורקים המוני אנשים, צעירים בחופשה ומשפחות היורדות לנפוש.

זמנים השתנו. במקום שני אוהלי שיער נוספו פחונים מכולות משפחותסלימאן1 והמראה עלוב וקשה. דלות שלא מקובלת, ברז מים יחידי, קטן ודולף מספק את המים לעשרות אנשים נשים וילדים. אין כמעט גמלי רכיבה, הפאר שהיה נעלם, הכל עלוב ומתמוטט, העיזים רועות במזבלה, סוף העולם הגיע.   אף על פי כן, אף על פי כן נותר משהו. האנשים. אני פוגש את סלימאן, חאמד, מוחמד, זייד אחמד ועוד.. אט אט מגיעים חברים, מכל קצווי הארץ ומהאזור, אנשים שיש בליבם פינה חמה לשפע החום והטוב שהושפע עליהם מאנשים דלים אלה. מגיעים אנשי האזור ואנשים מקהילת המודיעין והצבא שעלי עבד מולם החל משנות החמישים.שמות מיתולוגיים בחלקם.          


באהלי קידרמי זוכר היום שעלי אבו אל מיסק הביא ללכידת אנשי החוליה שארבו לאוטובוס שנסע במעלה עקרבים והרגו את נוסעיו? מי זוכר היום את החוליות שניתפסו זו אחר זו במירדפים ובבסיסן בעזרתו הגלויה של עלי? מי זוכר את השעות הרבות שבניו אירחו וסייעו ליחידות המיוחדות של הצבא, בלילות חשוכים וימים לוהטים? מי זוכר את בנו בכורו עוואד. שנרצח באכזריות על ידי חולית המוחבראת כשלא מצאו את היעד, עלי אביו, שרצו לחסלו כנקמה על עזרתו הרבה לישראל. מי זוכר שכשפנו לבנו מוחמד חברי עין יה, כדי לשכור ממנו גמלים לטיול עם ילדי אלמנות הצנחנים שאל את אביו ועלי עצר את כל הפעילות והורה לו להעמיד לרשותם את כל הגמלים ללא כל תמורה. 

מי זוכר? היום מונח על צוארם צו פינוי אחרון וכל יום יכולים להגיע שופלים ולמחוק את חייהם הקשים גם כך מעל פני השטח. האשמה על שני הצדדים- המשפחה שלא לקחה יוזמה לידיה, חיתה כאילו יש לה גיבוי אין סופי והמדינה שנהגה כהרגלה שלא להחליט, לא לגבות את מי שקשר גורלו בגורלה, מרחה עשרות שנים ולא נתנה תנאים מינימליים ואנושיים לחיות בכבוד, בהסדר זה או אחר. עכשיו מתארגנים חברים טובים מכל התקופות והמקומות, אך השלטונות ממשיכים להתעלם וחרב בתי המשפט נוחתת.

אל עלי הגעתי בשלהי שנת שמונים, ביום קיץ חם ויבש, אחרי שחרורי (בפעם downloadהראשונה…) משרות סדיר וברשותי כסף ממענק השחרור כדי לקנות גמל. בחודשים האחרונים לשירותי עסקתי בנושאים הקשורים לשטח ובמיוחד למדבר.  הקמתי מערך סדרות הכרת שטח ומילוט שהיה חסר בימים ההם, והתחלתי להיכנס לעולם של קריאת השטח, גישוש ועוד. ימים ולילות מופלאים ביליתי בדיונות שאין סופיות של צפון סיני עם אנשי סיירת הגמלים, בדואים לוחמים משבט העזזמה שלימדו אותי איך לארוב, איך להתגנב לכפר מלא אנשים נגד הרוח ועוד. חולות אין סופיים ובין הדיונות "דולינות" , שקעין לעיתים עם צמחייה, בהן היינו חונים ואורבים למבריחים תוך כדי שתיית תה חם. כשהגמלים היו מפנים מבטם באחת, מחזה כמעט משעשע,ידענו שאנשים מתקרבים, כיבינו את האש המוסתרת והתכוננו לזינוק, ביבש או באשכפי שיתבקש… זיכרונות קסומים של סיורים על גמלים ארוכי צעד, המטביעים בדממה את עקבותיהם בחולות הדיונות האין סופיות. לאחר השחרור המשכתי להצטרף לסיורים, איש לא שאל לפשר הדבר. לימים ניצלתי את הידע והצלחתי לחדור עם גמל ממש לתוך אוהל אחת היחידות המסווגות ששהו אותו זמן באימון בערבה…

23082010622את המשפחה הכרתי לראשונה כשהגעתי לחצבה, לסרוק חומר על מקורות מים באזור הערבה ואפשרות גילויים לפי סימני הצמחייה. במשך שבוע ישבתי בספרייה , ליקטתי חומר ויצאתי לשטח להכיר את הצמחייה המדברית. באופן טבעי נוצר קשר רב העניין לשני הצדדים, שהלך והתהדק בימים הבאים. לאחר כחודשיים בהם סיירתי עם הגמלים בצפון סיני החלטתי לקנות גמל ולעשות עמו תקופה במדבר. לקחתי את מענק השיחרור, קניתי "חורג'" (שקיים בעברית)- שני שקים ארוגים מצידיו של הגמל המשמשים שמנשא לציוד, חלקי אוכף שיותר מאוחר הידק אותם עלי בידיו המיומנות, וכמובן גמל, שאת קנייתו השארתי לסוף. עלי בחר לי אישית את הגמל, חמור("ו"בשורוק)היה שמו, גמל צעיר יחסית, גבוה ולפי בקשתי נבחר גמל חזק מאוד, כדי שיוכל לעמוד במסעות הקשים המחכים לו.

30102011317מה עושים עכשיו?                         חשבתי להיות כמה ימים עם חברי החדשים ואחר כך להתחיל במסע המדברי. עלי נראה היהכמו שייך אציל קדמוני, הולך בקומה זקופה, חגורת עור עבה למותניו ועליה נרתיק ובו אקדחו. הוא ראה את מבוכתי ואמר לי שתי מילים: "הד'א ביתק" כלומר- זה ביתך! וכך נעשיתי לזמן מה שוכן אוהלים, מסייע ברעיית הגמלים. התחברתי עם זייד, אחד האחים שרעה את עדר הגמלים ויצאתי עמו יום יום לשטח, כשאנחנו משוחחים על כל צמח שראינו, עקבות צבוע או זאב שעבר, לפני הטל שירד או אחריו, אני שואל וזייד מרחיב. קורס מזורז בגישוש והכרת השטח.

אט אט הכרתי את כל האחים ועם כל אחד מהם יצאתי לשטח, מקבל פנים אחרות. זיד ז"ל הפליג באגדות עתיקות יומין, על זאבים , על הרוח בוושוואשי ועוד, סלימאן דיבר מעט אך ממוקד ועלי כמעט ולא דיבר.

כשחזרתי מאחת השבתות לא מצאתי את הגמל. עלי ישב באוהל וסיפרתי לו.
סלימאן2עונת ה"רביע" היתה, האביב, והגמלים נהרו אחרי הנקבות להרים. רציתי לצאת כמה שיותר מוקדם כדי להתחקות על העקבות בטרם יטשטשו, אך עלי סימן בידו ואמר לי "תעל, תשרב צ'אי (בוא, תשתה תה).  הייתה כבר שעת צהריים מאוחרת והשמש נטתה להרים ממערב. חשבתי שנשתה ונצא, אך הזמן חלף ועבר, ההרים החלו מאדימים, ולא היה טעם לצאת.  "מחר?" שאלתי ונעניתי: "שוויה שוויה ובעדין נטלע" (לאט לאט אחר כך נעשה ונצליח).  השטח רחב ידיים ומלא עקבות גמלים, עלי אמר שיבוא עמי בעצמו.

השחר עלה ואנחנו יושבים שוב, שותים את התה המסורתי עם המרמייה (מרווה) המהבילה.כמה עבודות דחופות באחד העדרים מונעות את יציאתנו לשטח ועוד יום עובר. אני כבר לא מאמין שנמצא אותו כל כך מהר והולך לישון נרגז משהו. עלי שלוו , מביט בי שוחק.    שותים את התה של הבוקר עם פת'יר (פיתה דקיקה, כנראה המצה שאכלו אבותינו בחופזה) שמביא אחד הילדים. אחר כך נעמד עלי וקורא לי : "תעל". אנחנו יוצאים רכובים על שני גמלים מהירים, חותכים את השטח בחיתוכי גששים. עלי מזהה בדיוק ובמהירות את העקבות ואחרי זמן קצר, אולי שעה, אנחנו מוצאים את הגמל רועה בשלווה באחד הנקיקים.                                                                                                                                                                   "שוויה שוויה, בעדין נטלע" נשאר לי לכל החיים.

 30102011319יוצא יותר ויותר לבד לשטח. יוצא ליום, יומיים, אחר כך ליותר ימים.              באחד הלילות הראשונים, לאחר שינה קצרה על האדמה הקשה, כמובן ללא אוהל- על מנת לא לאבד קשר עם הסובב, אני מתעודד בתחושה לא נוחה. רוס"ר הגלילון צמוד אלי כל הזמן ואני מזדקף באחת למצב ישיבה, הנשק נדרך והקנה מופנה קדימה. האינסטינקטים החייליים נטבעו בי, או שנולדתי אתם, היינו הך, ועכשיו עיני נעוצות בעיני זאב ערבות העומד מולי ומביט בי בדממה. עד היום זכורות לי עיניו הגדולות המאירות בלילה זרוע הכוכבים. מצב טיפשי, מה עושים? בסך הכל זאב… עובר זמן, הוא מביט בי אני בו ואני מתעייף, מניח את הנשק וממשיך לישון. בבוקר קם ורואה סביב שק השינה עקבות רבות של זאבים סקרניים.   בימים הבאים, מוקסם ממראות וקולות הזאבים בהם נתקלתי, החלטתי להתחקות על עקבותיהם. הרעיון היה מרגש, לצפות מקרוב ביצורי פרא זה כמו להביט בבריאה. תחקרתי קצת את עיד וזייד, חברי החדשים וכגשש צעיר התחלתי להתחקות על עקבותיהם וללמוד מכך את אורחות חייהם. העקבות שהגיעו בלילה אל גני הירק של המושבים, הסתובבו בין המאהלים ועדרי הצאן חזרו לבסוף להרים המצוקיים והתלולים היורדים אל הערבה ממערב ונעלמו בתוכם.    

  להזמנה לחץ           דמו אביעד בן חמוד       כך נולד הספר                                     

במעין

"ספרי נעם" – NoamEbooks